בוויכוח שבין היהודים לנוצרים בימי הביניים, אחת הטענות המרכזיות שעלו מן הצד הנוצרי הייתה כי חורבנה הפוליטי של המדינה היהודית מהווה הוכחה ברורה לכך שהאל עזב את היהדות ומאס בה.Footnote 1 התשובות היהודיות השונות לביקורת זו ולהתמודדות עם הגלות היו בדרך כלל נתינת הצדקה דתית כל שהיא לגלות (בחלק ניכר מן המקרים כפרה על חטאי העבר),Footnote 2 ולצדה ציפייה לישועה פוליטית בעידן המשיחי.Footnote 3
רבי יצחק פולקרFootnote 4 (סוף המאה ה-שלוש עשרה תחילת המאה הארבע עשרה, צפון קסטיליה) מפתח, בשער החמישי של החלק הראשון בספרו עזר הדת,Footnote 5 תפיסה שונה מקודמותיה בנוגע להצלחה פוליטית. בניגוד למרבית התשובות היהודיות, המסכימות עם הביקורת הנוצרית שההצלחה הפוליטית היא דבר רצוי,Footnote 6 רבי יצחק פולקר מבסס את תשובתו על כך שההצלחה הפוליטית מראה דווקא את נחיתותה הפילוסופית והמוסרית של הדת המנצחת. לכן דווקא כישלונה הפוליטי של היהדות מראה כאלף עדים את עליונותה הפילוסופית והמוסרית.
שלילת תפקידו של הנס כמוכיח את אמיתת האמונה
תפקידו של הנס כמוכיח את אמיתת האמונה נמצא במחלוקת בקרב הפילוסופים השונים בימי הביניים. ר' יהודה הלוי מציב את הנסים כהוכחה הנכונה ביותר של אמיתת האמונה היהודית.Footnote 7 לדעתו הנסים היו סיבת האמונה של בני ישראל ביציאת מצרים, ועודם בימינו ההוכחה הברורה ביותר לצדקותה של היהדות. בניגוד לכך הרמב"ם מנסה לבטל את תפקידם של הנסים כמוכיחים את צדקת שליחותו של הנביא או של היהדות, שלדידו נובעים מנכונות הרעיון והחוקים הנמצאים בתורה או בנבואתו של הנביא ולא מהוכחה היסטורית כזו או אחרת.Footnote 8 בפתיחת דיונו בנוגע לאורך הגלות ר' פולקר מבטל אף הוא את תפקידו של הנס כמוכיח את נכונות האמונה:
לא יתחייב אל המשכיל לקחת ראיה מאורך גלותנו וצרות מחייתנו ועל אשר קצו נפשותינו על כי הצדקה מתורתינו נחסרת והאמת מאמונתינו נעדרת. ואמנם עליו להאמין כי זאת למופת ולאות על אמתת דתינו ויושר תורתינו וצדוק דיננו. וזה כי יש עליך לדעת אם בעל נפש אתה, כי כל אשר תהיה אמונה מאמונות הדת יותר זכה ודקה ונפלאת, אשר יעיד על אמתתה השכל אשר הוא הדיין הצודק, ככה יתרחקו מלקבל אותה רוב המון העם אף כי הנשים וחסרי הדעת להעדר פעולת שכלם העיוני, רק יתקרבו ויטו להאמין בעניינים הגופניים ובמיני פלאות ההפלגות והגוזמות אשר מציאותם נמנע, בחשבם כי בזה יגדילו ויכבדו מעלת האל ית', כי יאמרו בשכלם החלש ובציורם הנפסד, אלו לא היה האל פועל כי אם הדברים האפשריים איך יראו נפלאותיו וגבורותיו? ומה הפרש אז בין פעולותיו ופעולותינו אנחנו הלא בעשות הדברים הנמנעים ולא בו בלבד יאמינו זה הלא אף באנשים החכמים בעיניהם יחשבו כי אין חכמתם בלום אם לא ישנו את הטבע ויעשו נפלאות ודברים נמנעים ויעידו קצתם על קצתם כי ראו לאיש מחזק בעיניהם בחכמה כ׳ היה עושה נפלאות ונסים בזוכרו בפיו שם של מלאך או של שד ורבים מדברי שחוק אשר ראוי להלעיג עליהם כי יצר לב האדם־ רע מנעוריו אם לא יתחנך וישתרל בדרבי השכל ובמיני המדעים האמתיים.... ובעבור זה תראה, כל אשר יהיה ענייני שום דת יותר זרים ונמנעים אצל השכל ככה יתקיים הדת ההיא זמן רבFootnote 9 וגם ירבו בעליה ותצליח, כי כשיפרש וידרוש האיש התורני המוחזק על ההמון בדברי הנפלאות והגוזמות הנאהבים והנתאבים אצלם לציירם, ימהרו להאמינם כאלו ראו אותם בעיניהם....Footnote 10
בתחילת הפסקה ר' פולקר קובע שאי אפשר לקחת ראיה מהיותם של היהודים במצב מדיני עגום בגלות לאי-נכונותה של תורתם.Footnote 11 להיפך, לדעתו העובדה שמצבם המדיני של היהודים הוא בכי רע היא ההוכחה לצדקת הדת היהודית. הסברו להיפוך הטענה המקובלת על הנוצרים היא שהמוני העם אינם נמשכים אחר טענות פילוסופיות צודקות אלא אחר סיפורי נסים בדויים מפי אנשים המוחזקים אצלם כחכמים. המון העם, לשיטתו של ר' פולקר, חושבים שהנס והפלא הנמנע בדרך הטבע הם ההוכחה המופתית לצידוק תורה מסוימת. זאת מכיוון שהאל צריך לעשות דברים שהם אינם אפשריים כדי להראות את יתרונו על הטבע הרגיל של העולם.
טעותם של אנשי ההמון היא איפוא משולשת לדעתו של ר' פולקר. ראשית, הם אינם נמשכים אחר הוכחות פילוסופיות ואחר השכל, שהוא לדעתו "הדיין הצודק" בין התורות של הדתות השונות. זאת אומרת שלשיטתו כדי לשפוט בין אמונות דתיות שונות צריך לבדוק את התוכן של כל אחת מהן מבחינה שכלית ופילוסופית וללכת לאחר התורה הצודקת (תיקון הנפש) והטובה (תיקון הגוף) ביותר.Footnote 12 אנשי ההמון אינם משתמשים בשכלם ולכן הם אינם יכולים לעשות את עבודת הניתוח הזו.
פגמם השני של בני ההמון נמצא בצורך שלהם בסיפורי בדיות הסותרים את ההיגיון. לשיטתו של ר' פולקר השורש לצורך זה הוא תפיסתם שהאל צריך לעשות דברים על-טבעיים כדי להוכיח את עליונותו על הטבע.Footnote 13 לפי דעתם טעמי המצוות הטבעיים, שאותם מאמץ ומפתח ר' פולקר, אינם מראים את עליונותה של התורה מכיוון שהם פועלים לפי חוקי הטבע הרגילים והמוכרים. בניגוד לכך הנסים הבלתי אפשריים דווקא מוכיחים את צדקתו ואת עליונותו של העושה אותם מכיוון שרק האל יכול להפר את חוקי הטבע.
טעותם השלישית של המוני העם היא באמונתם בסיפורי נסים ופלאים שלא ראו כלל. בגלל צורכם בנסים אלו הם מוכנים להאמין לכל סיפור פלא הנאמר מפי אדם שנראה להם כחכם דתי. לכן לא רק שהם מאמינים בגלל נסים (ולא בגלל סיבות פילוסופיות) הם אף מאמינים בגלל נסים שהם כלל לא ראו, ושמעולם לא התרחשו.
מסקנתו הברורה של ר' פולקר היא שלא רק שאי-הצלחה פוליטית איננה מוכיחה את טעותה של התורה אלא להפך. מכיוון שפולקר הראה כי ההמון בוחר באמונה הנחותה ביותר, הצלחתה של הנצרות מראה דווקא את פחיתותה ואת ריחוקה מן האמת. לדעתו הנצרות סיפקה להמוני העם את הסחורה הדתית הזולה והפגומה שאותה הם צורכים, והצלחתה רק מראה את זילותה. זאת בעוד שהיהדות שהביאה טענות פילוסופיות נכונות, ולא התאימה את עצמה לטבעו הנמוך והבור של ההמון, לכן לא הפכה להיות פופולרית.
צריך גם לציין שטענותיו של ר' פולקר, הפונות עקרונית כנגד הנצרות, בנויות גם כדי להיות מובנות בשדה הפנים-יהודי. בדבריו בפסקה הזו יש יותר מרמז אחדFootnote 14 לכך שהוא מתכוון גם לעקוץ את המקובלים ואת כלל המאמינים בפלאות בקרב היהודים. לכלל שהצלחה פוליטית ופופולריות באות תמיד על חשבון האיכות של התפיסה הדתית יש אפוא תוקף מוחלט, הוא תופס בשדה הבין-הדתי כפי שהוא תופס בשדה הפנים-דתי.
לאחר מכן ר' פולקר עונה על הטענה המתבקשת כנגד דבריו: מה עם נסי משה רבנו? האם התורה שבה ר' פולקר מאמין, אף היא לא דגלה באותו חטא שהוא מאשים בו את הנצרות (ואת הקבלה) וסיפרה מעשה נסים במטרת לשכנע בצדקת דרכה?Footnote 15
ואיני מדבר בזה על הנסים ועל הנפלאות אשר נעשו על ידי נביאינו ע'ה אשר נודעו ונתפרסמו אצל הכל, כי כבר נודע אל המשכיל אפשרות מציאותם על ידיהם ואיך יוכלון לפעול בנפשותם ולשנות פעמים את מעשה הטבע, כאשר נודע במקומו.
והלא תראה כי משה אדוננו הוצרך להשמיע את העם קול מן השמים מדבר אליהם, ככתוב "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם" (שמות יט:ט) וגם להבטיחם על מעשה המצוות במיני התענוגים הגופניים ובעונשי העברות בצרות, בחלאים, ולא דבר אליהם בשום מקום ענין העולם הבא אשר בו באמת שכר המצות ועונש העברות, כי אלו חשב בהם כי שכלם היה שלם היה מבאר אליהם, כי מעשה המצות אשר היא טובת האדם ובהרחקתו מן העבירות, אשר הן רעותיו, יזכה לחיים תמידיים אשר הם חיי העולם הבא, ובזה היה יותר ראוי אליהם להאמין תמיד ביי' ובמשה עבדו ...Footnote 16
בקטע הזה ר' פולקר לכאורה מוציא מכלל כל מה שהוא אמר קודם את הנסים של משה רבנו. בניגוד לנסים המיוחסים לדמויות נוצריות שונות ולמקובלים, אין מדובר כאן בסיפורים שאין להם כיסוי שההמון הבור מאמין בהם בעיוורון. הנסים של משה אכן קרו והרי הם מפורסמים בכל. כמובן שיש בעיה באמירה המזכירה את התפיסה של ריה"ל (ושל רב סעדיה גאון) על פרסום הנסים של התורה כהוכחה לנכונותם. זאת בפיו של הוגה ששלל בפסקה הקודמת מכל וכל אמונה המבוססת על פרסום כלשהו בקרב ההמון. האם יתכן כי שינה את דעתו בין קביעתו מחד שאם דת המבוססת על נסים מפורסמים בקרב ההמון היא שגויה ובן קביעתו מאידך שאם נסים מפורסמים בקרב ההמון זו הוכחה שהם אכן קרו? לשאלה הזו נחזור בהמשך, אך חשוב לציין שפולקר דוגל במפורש בכתיבה אזוטרית ומרבה להשתמש בה.Footnote 17
טענתו השנייה בזכות הנסים של משה חשובה גם היא לענייננו. ר' פולקר קובע במפורש שנסים יכולים להיות קיימים ולסתור את דברי הטבע. הנביא באמצעות נפשו יכול לחולל נס ולשנות את הטבע. כאן לוינגרFootnote 18 מפנה לתורתו של אבן סינא בנדון. אפשר להבין את תורתו של אבן סינא בנוגע לנביא המחולל את הנסים בשתי דרכים שונות. על פי הדרך הראשונה הנביא מתאחד עם השכלים הנבדלים ולכן הוא מתנשא לרמה אונטולוגית שנמצאת מעל רמתו של הטבע ובזכות זה יכול לחולל נסים.Footnote 19 הבעיה המרכזית היא שתפיסתו של ר' פולקר את הנביא סותרת את ההסבר הזה. לדידוFootnote 20 הנביא לא בהכרח תופס את משמעות הדברים שאותם הוא אומר ולכן הוא איננו נמצא ברמה של התאחדות עם שכל נבדל כלשהו. בנוסף ר' פולקר עוסק בעצמו בהסבר של הפלאותFootnote 21 (ומזכיר את אבן סינא בהקשר הזה), ולדעתו הנסים קורים מכיוון שישנם דברים הנמצאים בטבע שאנו עוד לא מבינים.Footnote 22 לכן המשמעות של המילה "טבע" בפסקה הזו היא איננה מחוץ לטבע הרגיל אלא מחוץ לטבע כפי שהמון העם (עליהם מנסה להשפיע הנביא) תופס אותו.
ר' פולקר משתמש כאן במילה "טבע" בשתי משמעויות שונות כדי להטעות את הקורא הנמצא ברמה של ההמון.Footnote 23 לקורא הזה הוא אומר שהנסים נעשים מחוץ לטבע במשמעות המוחלטת של המילה, בעוד הקורא שקרא כבר את כלל הספר ומסיק דבר מתוך דבר יודע שהוא מתכוון רק לטבע הרגיל והידוע לאותו ההמון. הנביא, לשיטתו של ר' פולקר,Footnote 24 משתמש אפוא בטכנולוגיה מדעית שאיננה ידועה לבני זמנו, וזה עושה עליהם רושם עז וגורם להם להאמין בנבואתו.Footnote 25 באמצעות השימוש הדו-משמעי במילה "טבע" ר' פולקר מנסה בעצם לעשות אותו רושם על קוראיו כמו שהנביא עשה בזמן ביצוע הנס. הקורא המשכיל, בדומה לנביא ולר' פולקר, מבין שהנס הוא שימוש חריג בחוקי הטבע. בניגוד לכך, ההמון, קוראיו ההמוניים של ר' פולקר וגם המון העם בתקופת הנביא, תופסים את הנס כחריגה אמתית מחוקי הטבע במובן המוחלט שלהם.
בפסקה הבאה אכן נראה שמי שמחולל את הנס איננו האל אלא הנביא.Footnote 26 בניגוד לתפיסת הרמב"ם, הנביא עושה את הנס לא רק מכיוון שיש צורך מעשי בו, אלא כדי לשכנע את ההמון בנבואתו. אך הנביא אינו עושה את זה מלכתחילה, כמו בשיטתו של ריה"ל, אלא מכיוון שיש לו עסק עם המון של בורים שאינם יכולים להבין את ההסברים הפילוסופיים שהם הסיבה האמתית לצידוק התורה. מכיוון שמטרתו של הנביא היא לשכנע את העם בנבואתו, כדי שהם יקיימו את המצוות ויקבלו עליהם את השכר הנובע מעשייתם, הוא צריך לעשות פעולות המתאימות לרמתו הנמוכה של ההמון. הנביא עושה נסים (על פי ידיעתו הטבעית העליונה) ומבטיח להמון את הדברים הפחותים שבהם הם חפצים, יעודים גשמיים (ועונשים גשמיים לעוברים על המצוות),Footnote 27 במקום הסברים פילוסופיים על טבען הנעלה של המצוות ועל השכר הצפוי לפילוסוף בעולם הבא.Footnote 28
אם נחזור לשלושת הטעויות שפולקר מיחס לאנשים ההולכים שולל אחר מספרי נסים ובוחרים להם דת (או תפיסה דתית בתוך היהדות) על בסיס סיפורי נסים שהם שמעו, רואים שההבדל הגדול בין בני ישראל בתקופת משה לבין אותם האנשים הוא בכך שהם ראו את הנס מתקיים. עם ישראל בתקופתו של משה חשב שהנס, ולא התוכן של ההתגלות, מהווה הוכחה לאמיתות התפיסה הדתית שהוא בא לבסס. ההבדל היחיד בין עם ישראל בתקופת משה לבין ההולכים אחר סיפורי נסים בתקופות מאוחרות יותר הוא שבתקופת משה ראו באמת נסים (בזכות ידיעותיו המדעיות המופלגות של משה) בעוד אותם הבורים המודרניים יותר מסתפקים רק בסיפורי נסים שכלל לא קרו.
הבעיה העיקרית עם ההסבר הזה הוא שעל פי גישתו של פולקר עצמו לנס יתכן בהחלט שהבדל כזה לא היה קיים מבחינה היסטורית. מכיוון שהנס הוא רק שימוש חריג (לבני זמנו) בחוקי הטבע, לא מן הנמנע שישו או מישהו ממשיכיו היה באמת יכול לחולל נסים. העובדה ההיסטורית הזו גם אינה משנה דבר על פי שיטתו של ר' פולקר, מכיוון שהנס בכל מקרה לא אמור להיות הוכחה לצדקותה של האמונה, אלא אמצעי (מועיל ביותר) לשכנוע ההמון. הנביא (בין אם מדובר במשה רבנו או בישו) משתמש בידע מדעי כדי לשכנע את ההמון. ההבדל בין נביא שקר לנביא אמת איננו נמצא ביכולת שלו לחולל נסים אלא בשאלה הפילוסופית האם הנביא הזה מטיף לתורה נכונה או לא. לכן לדעתו של ר' פולקר גם משה השתמש, במידה מסוימת, בנסים כדי לשכנע את ההמון. ההבדל בין תורת היהדות לבין הנצרות היא שביהדות הנס היה אמצעי כדי להביא את המאמינים לתורה אמתית, בעוד בנצרות הנסים (או סיפורי הנסים), הרבים הרבה יותר מאשר ביהדות, היו אמצעים להביא את ההמון לתורה לא נכונה.
ר' פולקר בונה את הטיעון הפולמוסי שלו בשני רבדים. הוא תוקף את האמונה על בסיס נסים, אך מכיוון שהוא יודע שלא מעט מקוראיו עלולים שלא להיות מסוגלים לעבור לשיפוט פילוסופי טהור של הדתות השונות, הוא מביא גם טענה היסטורית שלמעשה סותרת את הסבריו הפילוסופיים (או לכל הפחות אינה נובעת מהם). הקורא שאינו מדייק ולא קרא את החיבור בשלמות ואינו משווה בין הפרקים השונים יקבל את הרושם שלא טוב להאמין על בסיס נסים ושהנסים של משה קרו (הרי כולם ראו אותם כשיטת ריה"ל) בעוד הנסים של שאר הדתות הם הזיות. לקורא השני, המדייק יותר, ר' פולקר מסביר גם למה הנסים אינם יכולים להיות מקור לאמונה: הם רק שימוש חריג בחוקי הטבע ולכן הם באמת יכולים להעשות בידי אנשים שבאים להסביר תורות לא נכונות. הקורא מן הסוג הראשון, שלא מסוגל להתנתק לגמרי מהנס כהוכחה לאמונה, מקבל את הרושם שיש הבדל היסטורי בין היהדות לבין הנצרות (נסים שקרו מול הזיות). הקורא המשכיל מבין שהנקודה הזו אינה חשובה בכלל, הדבר היחיד שחשוב הוא השוואה תכנית בין הדתות השונות.
בכל מקרה, כל סוג של קורא מבין שההצלחה הפוליטית לא רק שאינה מוכיחה את צדקת האמונה אלא להיפך, הצלחה בקרב ההמון מוכיחה רק את זילותה של הדת המנצחת. את הטיעון הזה ממשיך לפתח פולקר בהמשך השער החמישי, העוסק בקשר בין מוסר לבין הצלחה פוליטית.
הפגם המוסרי שבהצלחה פוליטית
בחלק הראשון של המאמר ראינו שלדעת ר' פולקר ההצלחה הפוליטית נובעת מכך שהדת המצליחה מוכרת להמון העם את הסחורה הזולה, מבחינה פילוסופית, שאותה הוא צורך. בהמשך השער החמישי ר' פולקר מוסיף טענה נוספת כנגד התפיסה הנוצרית, שההצלחה הפוליטית מראה על צידוק דתי, וקובע שהצלחה כזו באה רק עם שחיתות מוסרית ושללא שחיתות כזו לא ניתן להקים מדינה שתחזיק מעמד.
ובהיותך מתבונן ומעיין בדברים האלה לא יקשה עליך רוב הצרות והתלאות הבאות על אומת הנכבדים ומיעוט אנשיה, כי לבעבור היות ענייני אמונותיה נפלאים ומקודשים ומופלאים ומובדלים מענייני אמונות שאר האומות, להיותם נולדים ובאים מן השכל הרחוק והנמאס אצלם, גם להיות בהם אסורים ומנועים קצת תענוגי הגוף ממיני המאכל והמשגל, יבחרו מהם רוב עמי הארץ וימאסו במצות. וזאת באמת ראיה ברורה על צדק אמתת אמונתם, כי אין הסכלים בוחרים כי אם בסכלות.Footnote 29
בפסקה הזו, ר' פולקר חוזר על הטענות הפילוסופיות שראינו לעיל ומוסיף עליהם טענה מוסרית: המוני העם לא רק נמשכים לשקר (קרי לאמונה על בסיס סיפורי נסים ולא על בסיס השוואה פילוסופית) אלא הם גם נמשכים לתאוות גופניות. מכיוון שהמצוות הן טובות מבחינה מוסרית ומחנכות לריסון ולשליטה עצמית,Footnote 30 רוב עמי הארץ מואסים בהם. לכן לשיטתו של ר' פולקר לא רק שפופולריות מצביעה על זילות פילוסופית של הדת, היא גם מראה את חוסר המוסריות של הדת המצליחה. דת המספקת להמון פורקן לתאוות תזכה באוהדים רבים, בעוד דת המחנכת לריסון ולשליטה עצמית תדחה אצל המון העם.
לדעתו של ר' פולקר אפשר ללמוד מהצלחתה הפוליטית של הדת ומאי-הצלחתה על צדקותה ומוסריותה בדרך הפוכה: קרי, הדת המצליחה היא השגויה והלא מוסרית בעוד הדת הבזויה היא הצודקת והמוסרית. שתי תמיהות היסטוריות ודתיות עולות מן הטיעונים האלו: האם לא הייתה תקופה כלשהי שבה היהדות הייתה מוצלחת מבחינה פוליטית? בזמן דוד המלך לדוגמא. ויתרה מזו: האם לא אמורה להיות תקומה פוליטית לעם ישראל בזמנו של המשיח? איך הכלל שיוצר ר' פולקר בדבריו לעיל יכול להסתדר עם העבר והעתיד של מצבה המדיני של היהדות? על שתי השאלות האלו עונה ר' פולקר בפסקה שלהלן מעזר הדת:
ומפני היות תורתינו השלימה היא האוסרת ומזהרת אותנו מלכת בדרכי שוא ... יתחייב היותנוFootnote 31 מן העשוקים ולא מן העושקים, מן העלובים ולא מן העולבים.Footnote 32 ולהיות התאוות הגשמיות בלתי נאסרות על שאר האומות, גם המדה הזאת יתחייב היותם העושקים והעולבים, כי יצר לבם הרע אשר הוא סבת התאוה איננו מניח להם להזהר מעשות רע ואינם מרגישים ברע כי הוא רע.
ואחרי הקדימי אליך הקדמות אלו אשוב לבאר את המבוקש. ואומר: כי בהיותנו בארצנו נטועים על אדמתינו בהיותינו נעלים ומקודשים משאר האומות אשר סביבותינו, שומרי מצות תורתינו המהוללה האוסרת והמונעת אותנו מכל מיני התאוות הגשמיות ושברינו את עול היצר מעל צוארינו, אז חדלנו מעושק ידינו, ואף בהיותנינו כולנו מחוייבים ומוכרחים ומצווים להשתדל ולהתעסק בתורה ובמיני החכמות יומם ולילה אשר הוא מחליש ומתיש את כוחותינו, ואף בהיות מדות הרחמנות ורכות הלב נטועים בנו ובהתעסקינו במפעלי הקרבנות ובעבודת בית המקדש נשתכחו מלחמות ממנו ובטלו כלי הקרב ושכחו בני יהודה ובני ישראל מה שלמדו מן הקשת, וכתתנו חרבותינו לאיתים וחניתותינו למזמרות, כי כוונתינו הייתה לסור מן הרע ולעשות את הטוב ולבקש את השלום ולרדוף אותו. ובהיות מדות האומות אשר סביבותינו בהפך מדות הצדק ומדותינו, רק באכזריות לבם הקשה, לרוב תאותם וחמדתם....Footnote 33 גם בהיות כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה, כי דרכם לטרוף כחיות כדובים ואריות, לא שלום דברו לנו רק חרקו עלינו שנם ונאספו עלינו וחרבו את עירינו ושממו את מקדשינו ושבו את שבייתינו ונתפזרנו ונתפרדנו בכל הארצות מעט מזעיר אשר נמלטנו. ואמנם בהבטחתינו ויודעינו כי האמת עמנו וכי תאוות העולם הגשמי הזה ותענוגיו הבל ורעות רוח, נסבול זה צרותיו מעל שכמינו ונבטח באלהי ישעינו, והוא מן השמים ישקיף ויצילנו עד אשר נוכל לחיות בין אויבינו ונשכון באהלי מבקשי רעתינו.Footnote 34
בתחילת הקטע ר' פולקר מסיק את המסקנות של הכללים המוסרים שהוא קבע. מכיוון שתורתו של עם ישראל היא נעלה מבחינה מוסרית, היהודים צריכים להיות עלובים מבחינה פוליטית. הוא מחלק את הטענה הזו לשני תתי סעיפים: (1) העיסוק בתורה ובמדעים מתיש את הגוףFootnote 35 ולא נותן מקום לתאוות חומריות. (2) התורה מלמדת מידות טובות כמו רחמנות וחמלה.Footnote 36 לשיטתו התאוות, ובראשן הרצון להשיג את מה שיש לאחרים, הן אשר גורמות לעמים להשתדל ולהגיע להישגים חומריים ומדיניים. מנגד הסתפקות במועט, צניעות, ובוז לעוצמה חומרית ופוליטית גומרים לעמים להיות במצב מדיני עלוב לחלוטין. עמים שאינם מיחסים חשיבות להישגים חומריים נוטים לוותר עליהם למען עיסוק בדברים נעלים יותר, כמו השגה שכלית ועבודת ה', ולכן הם נופלים קורבן לעמים פחות נעלים מבחינה מוסרית, המשקיעים את כל מרצם בהשגת רכוש חומרי שיספק את תאוותיהם הנמוכות.Footnote 37
עד עכשיו ראינו שעליונות מוסרית ופילוסופית גורמת לתורה מסוימת לא למשוך קהלים רבים (בעוד פחיתות מוסרית וזילות הגותית דווקא כן מושכים את ההמון). כאן ר' פולקר מוסיף לטענה הזו נדבך נוסף. העליונות המוסרית גם גורמת לחורבנה של המדינה הדוגלת בה. קרי, גם אם עם של לוחמים, הנמצאים ברמה מוסרית נמוכה, מקים מדינהFootnote 38 ולאחר מכן הופך להיות בעל רמה מוסרית גבוה יותר, הוא יאבד את מדינתו לטובת עמים ברמה מוסרית נמוכה יותר החומדים את ארצו. העמים האחרים יתקפו אותו באמצעים בלתי מוסריים בעוד הוא איננו עוד מוכן לנקוט באותם האמצעים כדי להגן על מדינתו.Footnote 39
לאחר מכן ר' פולקר מסביר את ההיסטוריה היהודית העתיקה ואת חורבן המדינה היהודית על פי הדגם שהוא פיתח. לשיטתו הגלות של העם אינה נובעת מחטאי אבותינו או מנחיתותה של התורה אלא להפך—היא התוצאה ההכרחית של הדבקות בתורה נשגבה מבחינה מוסרית ופילוסופית. מכיוון שבני ישראל דבקו בתורתם העליונה, הם הזניחו את כלי מלחמתם לצורך העיסוק הנשגב בלימוד שכלי ובמעשי חסד מוסריים. התורה הפכה אותם לאנשים מוסריים שאינם חומדים את הרכוש (ואת המדינות) של הזולת. יתרה מזו עליונותם המוסרית, הנובעת מקיום תורתם, הרחיקה אותם מן המעשים ההכרחיים להגנה עצמית.
אזי באו עמים אחרים, הנמצאים ברמה מוסרית ושכלית נמוכה לאין ערוך, מכיוון שלהם לא הייתה תורה נכונה. עמים אלו רדפו אחרי תאוות הגוף והתנהגו כמו חיות פרא מבחינה מוסרית. לכן לא היה אפשרות אחרת מאשר שעם הצדיקים, העוסקים בלימוד תורה וגמילות חסדים, יפול כטרף קל לידי העמים הנמצאים ברמה מוסרית פחותה, וזה אכן מה שקרה.Footnote 40 לפי ר' פולקר לא החטא הוא סיבת הגלות, אלא להפך, מילוי מדוקדק של צווי הדת מביא בהכרח את החברה המוסרית והצודקת לדלות פוליטית. רק עם המוכן, בגלל רמתו המוסרית הפחותה, להתנהג כמו דובים ואריות יכול לשרוד, לדעתו של ר' פולקר, בג'ונגל המדיני הקיים בעולם.
סיומו של הקטע אף קיצוני יותר מאשר תחילתו: ר' פולקר מסיק את המסקנה של הניתוח הפילוסופי וההיסטורי שהוא ערך. תכליתה ההיסטורית והפוליטית של היהדות איננה לחזור ולהקים ממלכה יהודית עצמאית בארץ הקודש, הרי לשם כך היהודים היו צריכים להתנהג בדרך רעה מבחינה מוסרית. מכיוון שהמטרה היא הגעה אל האמת הפילוסופית ועשיית הטוב המוסרי הנובעת ממנה, עדיף לשבת בגולה ולדעת שאנו מחזיקים באמת ובזים לכל ההישגים החומריים והגשמיים. מטרתו של ר' פולקר היא אפוא לא חזרה לעצמאות פוליטית וצבאית אלא המשך חיים, שקטים ככל האפשר, בקרב הגויים: "והוא מן השמים ישקיף ויצילנו עד אשר נוכל לחיות בין אויבינו ונשכון באהלי מבקשי רעתינו."
להסבר הפילוסופי של ר' פולקר יש כמה יתרונות בשדה הפולמוס הבין-דתי. הוא לא רק מבטל מעיקרן את טענות הנוצרים על עליונות דתית המוכחת מעליונות פוליטית. בנוסף בשדה ההיסטורי הוא גם מבטל אשמה כלשהי לבני ישראל על חטאי העבר.Footnote 41 עם ישראלFootnote 42 היה ועודנו עם של צדיקים. התלאות המדיניות, אי-הפופולריות של הדת היהודית, ושאר האירועים ההיסטוריים מוסברים בצורה שמוכיחה את עליונותם של המפסידים היהודים על פני המנצחים הנוצרים.
למרות זאת עלולות להיות שתי בעיות עם הסברו של ר' פולקר. ראשית, הוא סותר במפורש את הנאמר בתנ"ך. במספר מקומות, התנ"ך דווקא תומך בטענה כי הצלחה פוליטית מוכיחה את צדקת העם המנצח.Footnote 43 בנוסף, קיימות אמירות רבות בתנ"ך המצביעות שהאסונות המדיניים של היהודים נובעים מן החטאים שלהם, ואף שאם בני ישראל יקיימו את תורתם הם יזכו למצב מדיני טוב.Footnote 44 הקושיה הזו כלל איננה מהווה בעיה עבור ר' פולקר. הוא למעשה ענה כבר עליה במה שראינו קודם. לדעתו המטרה של התנ"ך הוא לשכנע את ההמון לקיים את מצוות הדת מכיוון שמצוות אלו מועילות להמון (כמובן לשיטתו של ר' פולקר לא מבחינה פוליטית אלא מבחינה מוסרית, משפחתית, ואישית). לשם כך משה ולאחריו גם שאר הנביאים הכניסו לתוך התנ"ך דברים המתאימים לרמתם הנמוכה של ההמון.
התפיסה הזו משותפת למרבית הפילוסופים היהודים הרדיקליים;Footnote 45 גם לדעתם התורה מטעה במידה מסוימת את ההמון כדי לקדמו לעבר תכלית נעלה יותר. אך הקושיה הזו חזקה יותר בנוגע לשיטתו הפוליטית של ר' פולקר מאשר בנוגע לשאר הפילוסופים היהודים בימי הביניים. לדעת מרבית הפילוסופים היהודים החוק התורני אכן מביא תועלת פוליטית לעם המקיים אותו. אמנם לא בדרך על-טבעית, כמו שהמון העם מבין מן הכתובים, אלא בדרך טבעית לחלוטין. בניגוד לעמדה זו, לשיטת ר' פולקר קיום המצוות מביא בהכרח לחולשה פוליטית. לדעת מרבית הפילוסופים היהודים האחרים התורה מבטיחה לאדם יעוד שהוא באמת יקבל אותו לבסוף,Footnote 46 בעוד שלשיטתו של ר' פולקר היעוד לא יגיע לעולם אלא היפוכו המוחלט יגיע. לדעת ר' פולקר התורה מבטיחה להמון הצלחה פוליטית כדי לשכנע אותו להאמין בתורה שתהפוך אותו למוסרי יותר. אם העם אכן יאמין בתורה ויהפוך למוסרי יותר, שכרו דווקא יהיה חורבנה המדיני של מדינתו. לכן ר' פולקר אמנם משתמש בפרשנות פילוסופית רדיקלית לתורה, אך מכיוון שעמדתו הפילוסופית (כאן מדובר בעיקר בפילוסופיה פוליטית) סותרת בחדות יתר את העמדה המובאת בפשט התורה, הוא נאלץ להביא את הפרשנות הזו לנקודת קיצון מסוימת.
הבעיה השנייה שעלולה לנבוע מגישתו של ר' פולקר נמצאת בתחום של הפולמוס הדתי ולכן היא הטרידה אותו יותר. על פי תפיסתו של ר' פולקר התורה מציעה למעשה חיים של אומללות פוליטית כדי להגיע לעליונות מוסרית. קוראיו של ר' פולקר, בעיקר הפחות פילוסופיים שבהם, עלולים להשתכנע מטיעוניו ולהעדיף להצטרף לדת המנצחת והבלתי מוסרית. קיים יתרון תעמולתי לתפיסה היהודית השמרנית ולאמונותיה בביאת הגואל ובעתיד מדיני מזהיר בתקופתו. עמדה זו נותנת תקווה לאומללים שבבוא הזמן מצבם ישתפר (ברוב המקרים באורח על-טבעי) ואז הם (או צאצאיהם) יקבלו שכרם, הגשמי, על סבלנותם ועל שעבודם.Footnote 47
ר' פולקר בוודאי היה ער לבעיה זו. בגלל הסברו הפילוסופי וההיסטורי הוא עלול להרוס את אמונתו של ההמון. זו בעיה שהיא קיימת כמעט בכל שיטה אזוטרית. איך ניתן לדבר מצד אחד למשכיל המבין ומאידך גיסה לא לקלקל את אמונתו של המאמין התמים?Footnote 48 ר' פולקר נוקט בשיטות הסתרה די מקובלות בקרב הפילוסופים היהודים של ימי הביניים. ראשית הוא מרצה את שיטתו כך שלא כל קורא יבין אותה בשלמותה. ראינו לדוגמא את שימושו במילה "טבע" במשמעויות שונות ועסקנו כמה פעמים בדברים מן הדיונים שלו בשאר הספר הנחוצים להבנת השער החמישי של החלק הראשון. אך במקרה של ר' פולקר אמצעים אלו אינם מספיקים מכיוון שדבריו בנוגע לאי-גאולתו של העם באחרית הימים ולקשר הכרחי בין שמירת התורה—שלמות מוסרית—חורבן מדיני, מובנים די בקלות כמעט לכל סוג של קוראים. לכן ר' פולקר נוקט בעוד שיטת הסתרה מקובלת בקרב הפילוסופים היהודים הימי בינימיים: הסתירה העצמית הנובעת מן הכניעה והמחויבות למה שנאמר בתנ"ך. אכן ר' פולקר בסוף החלק החמישי סותר בצורה ברורה את כל מה שהוא אמר לאורך אותו השער:
הנה ביארתי לכם מופת וטענה טבעית על היותינו שרויים בצרה ובגלות הזה עם היותינו מחזיקים באמתת אמונת האל ית' ומקודשים בין שאר האומות. ואל יחשדוני מקנאי לנוטה מקו האמונה בחברי הטענה הזאת על דרך הטבע, כי באמת לא חיברתיה כי אם להשיב את אפיקורוס, רק אנכי מאמין להודיע, כי בעונינו חרבה עירינו וברוב חטאתינו שמם מקדשינו ובפשעינו גלינו מארצינו. והאל ברחמיו יכפר את אשמתינו ויקבץ את נדחינו ויושיענו ויוליכנו קוממיות לארצנו.Footnote 49
בפסקה הזו, הנמצאת בסופו של השער החמישי, ר' פולקר סותר בשיטתיות את כל מה שהוא אמר קודם בגוף השער. לדבריו הוא בנה בשער החמישי טענה רק כדי לענות לאפיקורוס "על דרך הטבע." אך למעשה איננו מאמין במה שהוא אמר. להפיך הוא מחזיק באמונה היהודית הדתית הרגילה והנפוצה: הגלות נבעה מחטאי אבותינו. גם החזון של חזרה לארץ הקודש איננו כבר פסול בגלל פגמים מוסריים אלא יתקיים מתוך התערבות אלוהית על-טבעית.Footnote 50
בפסקה זו ר' פולקר מנסה איפוא "לרקוד על שתי החתונות" מחד הוא הביא טענה פילוסופית מורכבת הבנויה על ניתוח היסטורי המבוסס בעיקרו על כך שהמון העם הוא בור ותאוותן. באמצעות טענה זו הוא ניסה לשכנע את היהודי הפילוסוףFootnote 51 בצדקת דרכו ולפרק את הטיעון ההיסטורי של הנוצרים. אך כפי שראינו, טיעון זה עלול לגרום לאנשי ההמון להעדיף את הנצרות על היהדות. היהודים השייכים להמון העם עלולים להחליט לוותר על המוסר ועל האמת כדי להשתייך לקבוצה המנצחת. בנוסף, אמונתם של בני המון עלולה גם להיפגע משלילתו את ביאת המשיח ואת כלל הנסים הקיימים בתורה. הרי כמו שר' פולקר בעצמו קבע, אנשי ההמון מקיימים מצוות כדי לקבל טובות הנאה גשמיות. לכן כדי שלא לפגוע באמונתם של המוני היהודים ר' פולקר החליט לסתור בצורה בוטה ומפורשת את כל מה שהוא כתב קודם לכן ולהפגין את נאמנותו לאמונה יהודית התמימה והפשוטה.
הסיבות לכך שהקורא המשכיל לא יאמין לדבריו של ר' פולקר בפסקה הזו הן רבות. ראשית, ראינו שתפיסתו של ר' פולקר לנס אינה מותירה אפשרות של גאולה נסית על-טבעית. ככל פילוסוף נטורליסטי גם ר' פולקר שלל כל סוג של התערבות אלוהית, דבר שלדעתו סותר את שלמותו של האל.Footnote 52 יתרה מזו ההבדל המרכזי בין הקורא המשכיל לבין הקורא ההמוני הוא דרך הקריאה השונה שלהם.Footnote 53 הקורא המשכיל בודק את הטענות, וכדי לשכנע אותו צריך טיעונים שכליים העומדים במבחן הביקורת. בניגוד לכך הקורא האמוני מאמין להצהרותיו של הכותב ללא קשר עם הנימוקים שלו. לדעת הקורא ההמוני, אם המחבר כתב שהוא מאמין ב X, ככל הנראה הוא אכן מאמין ב X גם אם אין לו נימוק שכלי ברור לאותה האמונה. לכן ר' פולקר מביא את טיעונים שכליים רק בגוף המאמר עצמו הפונה אל הקורא המשכיל. בסיומת, הפונה אל הקורא ההמוני, הוא איננו מביא שום טענה שכלית אלא רק הכנעה לגזרת האמונה המקובלת. ר' פולקר מחליט לדבר לכל אחד מן הקוראים בשפתו, עם המשכיל דרך טיעונים שכלים ועם ההמוני דרך קביעת אמונה ללא סיבה הגיונית להחזיק בה.
* * * * *
תחילה ראינו את גישתו של ר' פולקר לנס ולסיבת הפצתה של הנצרות. לדעתו הנס הוא שימוש חריג בחוקי הטבע ולכן אין לו כל משמעות אמונית או דתית; יתרה מזו רוב המאמינים בנסים מאמינים בהם על סמך שמועות שווא בלבד. למרות זאת המון העם הבורים מעדיפים סיפורי נסים שלא קרו על פני מחקר שכלי מעמיק. לכן דתות המספקות להמונים את הסחורה הדתית הזולה שמוצאת חן בעיניהם זוכות לפופולריות ולהצלחה פוליטית. מנגד, דת צודקת מבחינה פילוסופית ומבחינה מוסרית, כמו היהדות, לא תמצא חן בעיניהם ותשאר נחלתם של קומץ משכילים.
בהמשך עיינו בגישתו של ר' פולקר בנוגע להצלחה הפוליטית של דתות שונות. לדעתו קיימת סתירה בין המוסר לבין ההצלחה הפוליטית. לכן דת צודקת, הדוגלת במוסר, תביא לחורבנה של המדינה, בעוד דת התומכת בהשחתת המוסר תביא דווקא לשגשוגה.
על פי שתי הטענות האלו ר' פולקר מנסה להפוך על פניו את הטיעון הנוצרי הנפוץ שהצלחתה הפוליטית של הנצרות וחורבנה של היהדות מראות שהאל נטש את ישראל שבבשר ובחר בישראל שברוח. אך ר' פולקר אינו מגביל את טענותיו לנושאי הפולמוס בלבד—אגב דיונו הפולמוסי הוא מפתח שיטה פילוסופית ודתית ופוליטית הדוגלת באומללות פוליטית כברירה היחידה של האדם המוסרי ושל הדת המוסרית. לדעתו אין הצלחה פוליטית, ואין אפילו קיום מדיני, לדתות מוסריות. מחירה ההכרחי של העצמאות הפוליטית הוא חורבן מוסרי, ור' פולקר מעדיף עליו את החורבן המדיני. על פי גישה זו הוא גם שולל למעשה את החזון של תקומה פוליטית יהודית ומייחל לחיים שלווים ככל האפשר בגולה.
ישנה שאלה שהקוראים המודרניים עלולים להעלות בנוגע לגישתו הפוליטית והפילוסופית של ר' פולקר. ההוגה האמור חי בימי הביניים וכתב את ספרו בתחילת המאה ה-ארבע עשרה לספירה. באותו זמן תקומה פוליטית יהודית לא הייתה נראית אפשרית לאיש, בוודאי לא לפילוסוף השולל התערבות אלוהית נסית.Footnote 54 ייתכן שהמצב הנתון הזה ולחץ הפולמוס הנוצרי, הם הסיבה לכך שר' פולקר פיתח את שיטתו השוללת כל הצלחה פוליטית ורואה אותה כמראה על זילות פילוסופית והשחתה מוסרית. במילים אחרות, הקורא המודרני עלול לטעון שלר' פולקר לא היה ברירה (בהנחה שהוא סירב להמיר את דתו) אם להיות אומלל או לא, והוא העדיף לבנות שיטה, המצדיקה ומשבחת את אומללותו ואת האומללות הפוליטית בכלל, בדיעבד ולא מלכתחילה. הקורא המודרני גם יכול לחשוב שאם ר' פולקר היה רואה היום את תקומת עמו בארצו, את שיבת ציון, ואת הניצחון היהודי במלחמות ישראל הוא היה משנה את שיטתו ומצדיק דווקא את העליונות הצבאית ואת ההצלחה הפוליטית כמראים על עליונות מוסרית ודתית.
לפני כל תשובה על שאלה זו חשוב לציין את הברור מאיליו: כל הגות היא פרי זמנה ולא ניתן לנתק אותה מן התקופה ומן ההקשר שמהם היא באה. לאיש אין מושג מה הוגה היה עושה אם הוא היה חי בתקופה אחרת, קורא דברים אחרים, רואה דברים אחרים, ובקיצור לאף היסטוריון אין קנה מידה שיכול להראות מה הוגה היה עושה במקרה שהוא היה מישהו אחר ממי שהוא היה.
למרות זאת חשוב לציין שאינני רואה במה שכתבתי לעיל טיעון המצדיק את הקביעה שר' פולקר בנה את גישתו הפילוסופית בדיעבד ולא מלכתחילה, באילוץ המצב ההיסטורי ולא בגלל שכנוע פילוסופי עמוק. עובדה היא שהיו יהודים רבים שחיו בימי הביניים בתנאים הדומים, פחות או יותר, לתנאים שבהם חי ר' פולקר, חלק ניכר מהם היו אף הם פילוסופים אריסטוטליים והתעסקו בפולמוס עם הנצרות.Footnote 55 אף אחד מכל ההוגים היהודים האחרים, למיטב ידיעתי, לא פיתח שיטה הדומה לזו של ר' פולקר בשלילתה את ההצלחה הפוליטית והאדרתה את האומללות הפוליטית. לכן הקביעה כי המצב המדיני האומלל של היהדות הוא זה שדרש את תשובתו של ר' פולקר איננה קביעה נכונה מבחינה היסטורית. יתרה מזו, גם לאחר תקומתה של המדינה היהודית קמו יהודים הטוענים שעדיף פסיביות פוליטית וחיי גולה על עצמאות פוליטית (בין השאר כי גם לשיטתם עצמאות פוליטית דורשת מחיר מוסרי רב מדי).Footnote 56
לפיכך אפשר לקבוע שיש הוגים הדוגלים בשיטה של שלילת ההצלחה הפוליטית מבחינה פילוסופית ומוסרית. הם היו מיעוט זעיר אבל קיים בימי הביניים. היום, עם כל השינויים המדיניים שקרו מאז, הם גם כן מיעוט זעיר אבל קיים. ר' פולקר מביע בשער החמישי של ספרו עזר הדת עמדה כזו. עמדה מקורית בתקופתו ושגם בתקופתנו רק מעטים מחזיקים בה. אך חשוב לדעת שגם לעמדת המיעוט הזה יש היסטוריה בהגות הפוליטית והדתית היהודית.
