Surprisingly, historians have not yet carefully examined the introductory pages of the unpublished manuscript Divre binah (Understanding Words) by Dov Ber Birkenthal.Footnote 1 Although the evidence of a single witness seldom leads to the revision of historical narratives, the material provided in these introductory pages is quite rich and suggests much about a number of topics that will be of particular interest to students of the eighteenth century. Among these themes are Jewish attitudes to Christianity, to the new Austrian regime in Galicia, to the Enlightenment, and to early Hasidism. The author, an elderly successful businessman, wrote the work in question after retiring to his hometown, Bolechów. His book affords us a glimpse into his way of understanding his society and his time.
Dov Ber ben Yehuda Birkenthal (or Brezer, 1723–1805) wrote another book as well. Mark Wischnitzer published some substantial fragments, which are all that survive, of Dov Ber's Memoirs in 1922.Footnote 2 Dov Ber's second book, Divre binah, remains in manuscript. Apparently through the offices of Ber's son-in-law, Dr. Yakovka (Jacob) Rapoport (1775–1855), the manuscript was placed in Yosef Perl's library in Tarnopol in 1814. From there, it arrived in Jerusalem after World War I,Footnote 3 and today the autograph copy of the 329-page book is held by the Manuscript Division of the Jewish National Library.Footnote 4 Dov Ber notes on the cover page of Divre binah that he completed the book in 1800. This date is presented on the title page as the numerical value of la-yeshuʿ a ule-neḥamah (for redemption and consolation). It is apparent, thus, that the first scholar to analyze the manuscript miscalculated the date as 1780; a number of passages in the text support the veracity of the later date.Footnote 5 For example, there are references to a Hungarian law of 1791 and to the tax on Sabbath candles imposed in 1797. Nonetheless, Joseph II (d. February 1790) is referred to as if he were still alive,Footnote 6 which suggests that Dov Ber was working from a diary or from notes he had prepared over the years. Most probably, the final composition of Divre binah followed the writing of the memoirs.
Dov Ber intended to publish Divre binah, but the rabbi of Lwów, Ẓevi Hirsh Rozanes, refused to grant him an approbation because of the text's many negative remarks about Christianity; Rozanes advised Dov Ber to correct these. Avraham Yaʿakov Brawer reports this exchange on the basis of correspondence between Dov Ber and Yakovka Rapoport. The letters, however, have not been preserved.Footnote 7
Dov Ber Birkenthal was born in Bolechów in 1723 and died and was buried there in 1805. His mother, Esther, died on his fifteenth birthday. In a passage virtually unique in his writings for its display of emotion—note the repetition of his mother's name—the author tells us in his Memoirs:
[O]n the sixth of the month of Second Adar, which fell on a Sabbath, my mother, the virtuous and pious marat Esther, daughter of the distinguished R. Mordecai, died at nine o'clock in the evening. She died in the fifty-fourth year of her life after having been greatly afflicted for more than a year with dropsy of the leg. She died peacefully [metah be-neshikah] and without struggle. At the same hour and day, on the same date of the month of Adar, my mother Esther had brought me into the world with great pains of childbirth, as I narrated on page … [there is no such page preserved]. She almost died in giving birth to me; but out of the compassion of Heaven on me, the weak and newly born, there were added to her life, out of Divine favor, fourteen more years, so that she could raise me to obey the Torah, the commandments, and to bind phylacteries.Footnote 8
Dov Ber married twice, the first time at age sixteen in 1739. This marriage was forced on him, “because of our many sins,” by “the wife of my father, my stepmother, Feige.”Footnote 9 The young woman “was not suited to me [she-‘eno [sic] hagunah li].” They were together for two and a half years; “she had no issue and I was freed of her by the grace of God, may He be blessed.” Dov Ber subsequently married Leah, who was, he says, his predestined partner.Footnote 10 Later, he refers to her as exemplary, saying that her upstanding qualities were well known to all, both Jews and Gentiles (le-havdil).Footnote 11 He also describes a premonitory and foreboding dream before a disastrous attack on Bolechów by bandits. A dream image “that my wife had severe labor with child” alerted him that something dire was about to happen.Footnote 12
Dov Ber's father, Yehuda, like his son after him, was a successful importer of Hungarian wines. Yehuda's success was attributable, in part, to his knowledge of Polish and Hungarian. Dov Ber himself spent much of his life and conducted business in Lwów, where commercial activities brought him into contact with Polish merchants, nobles, Catholic priests and monks, and businessmen from numerous European states. He learned a number of languages, including Polish, Latin, French, and German.
In his Memoirs, Dov Ber explains his acquisition of Polish as follows:
I also learned the Polish language to please my father, who wanted me to know it. He kept a tutor in his house, an educated Polish gentleman, who made me conversant with Polish speech and writing. I learned it perfectly in a very short time. Moreover, I studied Latin and understood the principal part of its grammar.Footnote 13
Not hesitant to record what reflected on him well, Dov Ber also quotes a certain Jacob, who says of him,
I know a man who is a Jew and who writes Polish as nobody else can. All the nobles are astonished that he writes so well, and praise him for his fluency in the Polish language…. He is the young R. Ber, the brother of the well-known kaẓin R. Aryeh Loeb of Bolechów.Footnote 14
In Divre binah, as will be seen, Dov Ber offers a different explanation for having learned Polish and other languages. In the memoirs, he also mentions a Jewish woman, named Khule, who not only spoke Polish but also knew how to receive a nobleman properly (ke-derekh ha-priẓim) in her home and to offer him appropriate wine.Footnote 15 We learn of a Jew in Kraków in the mid-eighteenth century who knew a number of languages, including Latin.Footnote 16 Even more noteworthy, the scholar and rabbi Ḥayyim Reizes, martyred in Lwów in 1728, knew Latin “and other languages of the nations.”Footnote 17 In other words, though Dov Ber was unusual in his knowledge of languages, he was far from unique among Jews in the Polish-Lithuanian Commonwealth of his day.
Divre binah contains a history of messianic movements and particularly concentrates on the Sabbatian-Frankist episode, focusing on the author's prominent role, because of his knowledge of Polish, in the debate between the Frankists and the rabbis in Lwów in 1759.Footnote 18 Dov Ber's discussion of messianism and its history begins on page 49 and continues to the end of the book. Much space is devoted to quotations from Maʿ aseh Tuvyah, She'erit Yisra'el, Kiẓur tsitsat novel Ẓevi, and Mishnat ḥakhamim.Footnote 19
Avraham Yaʿakov Brawer (1884–1975), who saw the manuscript of Divre binah in Tarnopol, published some forty pages of the text in installments in Ha-Shiloaḥ between 1917 and 1921.Footnote 20 Brawer's quotations from the book are drawn almost exclusively from the Frankist episode, and he provides a much too brief summary of the introductory pages of the manuscript. Brawer was convinced that he had copied the only valuable and “original” parts of the book. In fact, he explains in his own memoirs that he blocked publication of the parts of Divre binah that he had not copied.Footnote 21 Hence, I have chosen to describe and begin to analyze the introductory section—the first forty-eight pages of the book.
Dov Ber on Christianity
On page 2 of the text, which amounts to a second title page, the author announces his purpose, which is “to cause lying words against our religion to disappear.” And, indeed, one of his concerns, which finds expression in the early pages, is the defense of Judaism in general and of the Oral Torah in particular in the face of polemical remarks by Christians. Dov Ber tells us that he spent most of his life in Lwów engaged in the wine business, in the course of which he had frequent contact with, and often entered the homes of, Christian laymen and priests. He notes that “virtually daily” they would demean Judaism, saying that Jews had lost their ancient wisdom: “You are all confused and nothing remains to you but your Talmud which misleads and betrays you; it is full of absurdities and many lies.”Footnote 22
Dov Ber's desire to find a way to answer the enemies of Judaism began in his youth. His father, in addition to owning a wine business, operated an inn that attracted people of various nations. “And often the first thing they said was against the Oral Torah.” It was from that time that Dov Ber, he says, resolved to study their languages assiduously in order to be able to read their books. And, indeed, he used his free time for this purpose. Still, as a young person, he was afraid to read the writings of Gentiles because “they [the writings] are much detested among our people.” He was afraid, he says, until he found Leḥem Yehuda by the Sephardic scholar Yehuda Yuda ben Shemu'el Lerma, which is a commentary on the Ethics of the Fathers.Footnote 23 In his Memoirs, as noted, Dov Ber explains that he learned Polish at the behest of his father. He had to stop, he explains there, because “some of the people in our community began to gossip about me and to suspect my faith … and I had to give up my [secular] studies.”Footnote 24 The treatment of this matter in Divre binah, however, suggests that he did not cease his reading in European languages. To further justify and support his path, Dov Ber also presents, in addition to the passage from Leḥem Yehuda, the comments of Yitsḥak Arama, Maimonides, and Abravanel on a well-known passage in Ethics of the Fathers (2:14–15):
Rabbi Elazar [ben Arakh] said: Be eager to study the Torah. Know what to respond to a heretic. Know before Whom you toil and Who is your Employer Who shall pay you the reward of your labor.
Dov Ber summarizes the commentators’ views as follows: The intention of the rabbi's warning is not to demand that a person devote himself exclusively to the study of the Torah. In order to know how to respond to heretics, one must know their books and the source of their error. “And how much more so in our generation … when our Faith is much desecrated among the gentiles, certainly there is no fault if we know how to respond to their questions in their language. Once God had revealed this to me, I determined to take up this simple task; perhaps God's name will be sanctified by me in this way.”Footnote 25 The Sephardic commentators to Ethics of the Fathers thus provide Ber with a legitimate rationale for his study of “their books.”Footnote 26 Although, in this passage, the author presents himself as convinced of the appropriateness of his study of languages, other passages in other contexts in Divre binah suggest a more conventional, isolationist tendency. As will be seen later, he praises Polish Jews for not using a single word of Russian or Polish.Footnote 27 And in a passage that Dov Ber quotes from Mishnat ḥakhamim, the author, Moshe Hagiz, recounts the story of the martyrdom of Ḥayyim Reizes in Lwów. According to Hagiz, Reizes attested that he was going to be executed in such a cruel fashion—having his tongue torn out—because he had learned Latin and other languages.Footnote 28 Dov Ber's keen desire to find ways to answer the accusations of Christians, however, is unquestionable.
There follows a brief recounting of the tradition regarding the transmission of the Oral Torah and a statement of its utter reliability. Indeed, this subject is a leitmotif of the first forty-nine pages of Divre binah.Footnote 29 The reliability of the chain of transmission of the Torah seems intended to be persuasive evidence of its authority, in contrast to what Dov Ber characterizes as the irrational and forged traditions of other monotheistic faiths. Moreover, the first debate with the Frankists, which takes up much space in the latter pages of Divre binah not considered in the present article, focused on the Talmud and the accusation that it was blasphemous.Footnote 30
Dov Ber then characterizes Christianity and Islam in a way that is distinguished by its relatively neutral tone. He presents the early Christians as rebels against the rabbis, stating that the first Christians persisted in their ways until “they were driven out and separated themselves” from the community of Israel. Under the leadership of their priests, they learned some of the commandments of the Torah of Israel, which, until that time, “had been hidden among us from the nations. These Christians took hold only of the Written Torah, the Prophets, and the Writings, and imprisoned them without understanding their meaning.” Indeed, they misinterpreted verses to signify their Redeemer and to strengthen their own religion.Footnote 31
Somewhat later in the introductory pages, Dov Ber discusses the matter of the sacred texts of Christianity and Islam. He characterizes them as scriptural religions (toraniyim), a term, I believe, previously not used in this sense in writings by rabbinic Jews, at least in Eastern Europe. It is true, on the other hand, that Yaʿakov Emden uses similar terminology, and that Moshe Hagiz, whom Ber quotes extensively,Footnote 32 seems to take a similar stance.Footnote 33 Dov Ber says,
The Christians have a version of the Torah of Moses and the Prophets in their Bible [bibli'ah]; however, it is not edited but forged from its beginning to its end because they received it from various nations in many languages through their forging priests over a long period of time, almost two thousand years. Each nation in turn added distortions and forgeries until it was completely counterfeit …. So, too, the Ishmaelites of the Mohammedan religion, although there is in their Koran something of the Torah of Moses, it too is forged and mixed with the lies of Mohammed their false prophet.Footnote 34
On the subject of the Christian Bible (sifre evan gelyon),Footnote 35 Dov Ber asserts that its books support the Torah of Moses. He notes that the Christian Bible testifies that Jesus came to fulfill the Torah and not to annul it, “as is explained in several places in their books, Matthew chapter 5, verse 17.”Footnote 36 He asserts that he presented this issue to the priest (Gaudenty) Pikulski, “the author of the book Jewish Malice, in Polish Złość żydowski, and he responds to my question in that book on page 435.”Footnote 37 The reference is correct; in the second edition of his book, Pikulski does indeed cite a question, attributing it to “ieden Żyd we Lwowie” (a certain Jew in Lwów). Pikulski's formulation of Ber's question is, “Let us grant that Christ was the true Messiah and thus all the prophecies were fulfilled in him. He says, however, in Matthew 5:17, ‘I have not come to destroy the Law [of Moses] but to fulfill it.’ Why do you Catholics not fulfill the Law of Moses? You do not keep the Sabbath but Sunday. Either your Christ said these words with a false heart, or you obey neither God nor Christ.”Footnote 38 According to Ber, Pikulski's response was foolish, as “there is no answer to my question.”Footnote 39
Ber's various objections to Christian teaching, and his knowledge of the New Testament, derive in part from Yiẓḥak ben Avraham of Troki's Ḥizuk emunah, especially “the second part of this book [which includes] translations to the Holy Tongue of many passages in the Evan gelyon and the books of the messengers of Jesus; these are the apostles.”Footnote 40 He praises this author, of whose Karaite identity he seems unaware, saying that no Jewish opponent of Christianity has ever been his equal in attacking the very foundations of their foolish faith. Still, he notes the usefulness in this regard also of Yom Tov Lipman Mülhausen's Sefer niẓaḥon,Footnote 41 and of Maʿ aseh Tuvyah. Despite the efforts of these scholars, many could not tolerate the contempt and scorn of the exile at the hands of these “sons of Ham, Put, and Canaan,”Footnote 42 idol worshippers who daily defame Jews before the rulers “of the states and lands of Europe both in spoken words and in books printed more and more often in order to arouse their hatred against us.”Footnote 43
Among the lies propagated against Jews was the blood libel. Not surprisingly, Ber goes on at some length about this topic, as the issue had been a central theme at the Lwów confrontation with the Frankists in 1759, to which he alludes briefly. He notes that the libel had been transmitted among priests for centuries, and cites their words:
The Jews cannot eat the unleavened bread on Passover without the blood of Christians. For this purpose they kidnap their sons and slaughter them to obtain their blood to eat it with the unleavened bread on the first night of Passover. The reason they give for this is the notion, both stupid and very strange, that the unjustified spilling of the blood of the Christian boy would atone on the Jews’ behalf for the unjustified spilling of the blood of Jesus of Nazareth in Jerusalem.Footnote 44
The charge of host desecration is another example of the slanderous defamations (ʿalilot shtutot u-bilbule shekarim) that for a thousand and some hundreds of years had led, in the lands and kingdoms of Europe, to the martyrdom of countless great scholars and leaders. This happened “not only in faraway lands, but also in several nearby communities.” Ber says that he feels obliged to recount this suffering, “so that those who come after us will not say that the early days were better than today.”Footnote 45
Ber asserts that, in particular, the people and rulers of Poland, “together with their priests,” believed the libels. He notes that he has found evidence of this in historical works in Polish, which he has translated into Hebrew.Footnote 46 Such material is indeed presented in the latter part of the book in connection with the Frankist debate. The wise responses of Rabbi Ḥayyim (ben Simḥah ha-Kohen) RapoportFootnote 47 during the Lwów debate in 1759 put this accusation to rest; moreover, Ber states that new trends of thought are now found among scholars of Europe:
Great, wise, and learned scholars have arisen lately among the gentiles. They are familiar with many ancient books, and have written much, as a result of their researches, against idol worshippers and, even more, against Christians. They utterly deny the stories of their [the early Christians’] deeds, saying the tales of miracles in their New Testament [toratam ha-ḥadashah] … are unbelievable and contrary to Nature.Footnote 48
Dov Ber's attitude to Christianity thus includes a measure of respect, but it is, ultimately, somewhat contemptuous. He predicts that Christianity and Christians will disappear and be forgotten, just as idolatry and idolaters have disappeared from human memory.Footnote 49
Dov Ber on the new Austrian regime
In Dov Ber's account, the origins of Jewish settlement in Poland began with the arrival of Jews from Ashkenaz. At the time, Poland was a neglected wilderness that lacked precious goods, gold, and silver, so the Jews brought their many treasures in an arrangement with the dukes and leaders of Kraków. He says that Poland had no king then, but was ruled by twelve provincial governors. It was they who accepted the Jews, receiving a huge loan from them and granting them the right of settlement on the condition that they continue to dress in their customary way. Indeed, Jews not only did not imitate the dress of their neighbors, but also did not adopt their language. “To speak amongst themselves, they used Yiddish [leshon Ashkenazi] without a single word from the ‘Russian’ [perhaps Ruthenian is meant] or Polish languages.” The Polish authorities also permitted Jews to build magnificent and important buildings for their synagogues.Footnote 50
The First Partition of Poland in 1772 brought much of Galicia, as it was then called, under the sway of Austrian rulers. The author presents contradictory opinions about the new Habsburg regime and its laws affecting Jews. He alludes, for example, to legislation that is not recorded in standard texts on Jews in the Habsburg lands:
And now under the rule of our Lord the magnificent pious Joseph II, His majesty the Emperor, whose honor is revealed in all the states of his kingdom [it has been decreed] that all the blood libels against the Jews are false and untrue. No ruler or judge may put faith in such [an accusation] against the Jews on pain of huge fines.Footnote 51
Although such Habsburg legislation is unknown, a ruling to this effect was, in fact, issued by the Hungarian authorities in 1791:
The Jewish community living in this kingdom turned to this Royal Hungarian Lieutenancy Council with the bitter complaint that in most Christians the prejudice according to which Jews need Christian blood to celebrate the holiday of Passover has risen again. Consequently, Jews are severely persecuted, especially by common people. Several instances are mentioned to prove it. Since these views and the like interfere with the peace and security of the Jewish people, the Royal Hungarian Lieutenancy Council deems it necessary to decree that the prejudice of Christian blood sacrifice at Jewish services be erased from the mind of the people with the assistance of priests. The Jewish religion is based on the laws of Moses and the prophetic books, that is, on the Old Testament; therefore, it is not at all worse than the laws of other religions. As a result, if a Jew commits murder, it is not because of their religion. You should not blame the whole Jewish people more than Christians in a similar case.
Finally, the Royal Hungarian Lieutenancy Council decrees that those who persecute or abuse Jews are to be punished severely.Footnote 52
Presumably Dov Ber, who had strong links to Hungary because of his dealings in the wine trade, heard about this enactment and mistakenly assumed it applied to Galicia as well.Footnote 53 Dov Ber characterizes other well-known aspects of Habsburg legislation—on taxation and economic activity, for example—more negatively, but his tone is guarded. He notes, among others, the legislation of 1785 limiting rabbinic courts to matters exclusively related to religion and to functioning as a court of arbitration in other spheres:
According to the government, may God preserve it, rabbinic courts may not subpoena Jews, although it is explained in the imperial code [ba-sistem meha-kʿ yr'h] that our rabbis are permitted to function as an arbitration court [la-ʿ arokh mishpatim lifnehem be-torat kompromost].Footnote 54
In Bolechów, Ber explains, the community found a way around this law by having all its members sign and seal the writ of appointment of the rabbi,Footnote 55 including accepting his right to subpoena them in any matter without appeal to government courts (beli shum apelaẓiyeh). It is now, he says, two years since the rabbi assumed his post, and not a single community member has resorted to the courts (of the Gentiles).Footnote 56
Dov Ber mentions, with regret, the decrees of 1789 forbidding Jews to hold arendas in the villages:
For several years now the poor Jews have been deprived and forbidden arendas in the villages, from leasing the mills, the tolls, and from other good monopolies [maʿ arufiyot ha-tovim].Footnote 57
He is unhappier still with the Candle Tax of 1797 and its consequences because the legislation resulted not only in the abolition of the capitation tax but also in the end of government recognition of the kahal. In response, he states, “Our people is left like sheep without a shepherd.”Footnote 58 Moreover, the Habsburg system had led to the corruption of the rabbinic office.
Dov Ber's response to the situation created by the Habsburg legislation forms part of his more general set of opinions about community leadership. This section of his text begins after his rejection of Kabbalah and his description of the “proper” qualities of the traditional rabbi—namely, that a rabbi ought to be fully occupied with the study of the revealed Torah, Talmud, and halakhah. In this way, rabbis become equipped to respond to questions and can publish them in the form of responsa literature. The study of ethical literature is also deemed important. And those who preach and rebuke the people also ought to be salaried by the communities, as is the case with the rabbis.Footnote 59
Dov Ber also insists that rabbis must be appointed by the Jews themselves and paid from communal funds so that they can act as impartial judges. He hopes that all communities will find a way to follow the example of the town of Bolechów. Doing so will help Jews resist abrogation of the halakhah and will also fulfill the commandment that states, “You shall appoint for yourself judges” (Deuteronomy 16:18). The words “for yourself,” he claims, mean by yourselves and not by the government. Up to this time, rabbinical appointments had been based on large gifts of cash to government officials. That situation occurred despite the will of the majority of the community, and often resulted in the appointment of unfit persons.Footnote 60 Ber also quotes a lengthy passage from Mishnat ḥakhamim, devoted mainly to condemning the long-standing (“several hundred years”) practice in Poland of the purchase of rabbinical offices.Footnote 61
In Ber's understanding, the abrogation of the capitation tax and its replacement by the candle tax had led to the subversion of the Jews’ communal government, leaving them without proper leadership. He prays that Jews living under the emperor will find a way to return to the practice of annually electing “seven good men” by majority vote.Footnote 62 These men would be empowered to evaluate wealth and assess taxes for communal needs, and would also take counsel together to decide on appropriate “gifts” for government officials. Finally, Dov Ber hopes that the leaders of individual communities will be permitted to form a council of all communities. This would, however, be contrary to the recently promulgated law forbidding just such an institution, and forbidding the expenditure of communal funds to send representatives to Vienna or even to Lwów.Footnote 63 The importance to Ber of the Council of Four Lands, disestablished by the Polish government in 1764, is made clear in his Memoirs; he states that, while it existed, the council represented “a small redemption and a bit of honor” for Jews. He then asserts that the Confederation of Bar, which culminated in the partition of Poland in 1772, was divine retribution for the abolition of the council.Footnote 64
Dov Ber on the Enlightenment
To Dov Ber, the times had brought changes other than those the Habsburg regime imposed on its Jewish population:
An even worse evil has developed. In these times, some of our people have begun to imitate the unshaven young men of AshkenazFootnote 65 who are accustomed from their youth to pursue the appetites of this world, and they permit themselves [to transgress] several positive and negative commandments, for many have mingled with gentiles. They learned wastefulness from them and to deny everything. Because of our many sins, these are heretics worse than the Sadducees and Boethusians of the days of the Second Temple …. Therefore, I deemed it appropriate to write some [words] about the knowledge of God that I have collected from the holy books of investigation of the wise men among the Sephardim.Footnote 66
There follow some six pages under the subheading “Knowledge of God, May He Be Blessed.” Ber delves into the inability of the human mind to grasp divinity, and strongly affirms the existence of individual providence (hashgaḥah peratit). We must first study our own souls, he says, before we seek to understand our Creator. This is the teaching of the philosophers (deʿ u nafshekhem ve-tedʿ u elokekhem). Indeed, a human being is a microcosm of the universe, and the divine element is the soul. The Lord is the soul of the world and of nature—and the numerical values of nature (tevaʿ) and the Lord (Elohim) are equivalent (86). Ber then adamantly denies the view of some heretics who claim that the world functions according to its own nature without divine providence.Footnote 67
Dov Ber on early Hasidism
Dov Ber devotes considerable space to the phenomenon of Hasidism, and constructs what can be read as an accounting for the appearance of its growth on the basis of four ingredients: region, changes in the method of study of Talmud, the growing preoccupation with the esoteric (razin de-oraita), and the influence of baʿ alei shemot (masters of the Name; akin to shamans).Footnote 68
Dov Ber associates the beginnings of Hasidism with “Podolia and Ukraine,” a region he characterizes as having been settled originally mainly by the poor who could not find gainful work in older communities. It was in that region also that Cossacks, in each generation, rebelled and murdered many Jews. Dov Ber says that ancient customs are neglected in that area; as examples, he notes the absence of the wearing of a special head covering (braytl) and jacket (letnik) for prayer in the synagogue: “They do not prepare such garments for prayer in the holy synagogue but pray and study in whatever clothing they wear every day to the market.”Footnote 69 “Worse than this,” he asserts, “the scholars of our generation have ceased to study the Talmud be-pilpula ḥarifta, as was the ancient custom.”Footnote 70 The abandonment of the traditional ways of studying was precipitated, as Dov Ber presents it, by a spreading preoccupation with the esoteric. He captures this trend in his report of events that occurred in 1742 when the kabbalistic work Ḥemdat yamim arrived in Tyśmienica, where Dov Ber lived at the time:
They purchased the books [Ḥemdat yamim] for the bet ha-midrash of the holy community of Tyśmienica for three adumim [a high price]. Since the author advocates the study of the books of Kabbalah devoted to the secrets of the divine, the students despaired of studying the Talmud and its commentaries be-pilpula ḥarifta.Footnote 71
The enthusiasm of the young men for this new trend became manifest in the synagogue:
I saw with my own eyes several of our people who were possessed by the spirit, and they said it was the spirit of the heretics who had apostatized. They would throw themselves down in the front of the synagogues during the reading of the Torah on the sabbaths and on Mondays and Thursdays. They would pound their chests cruelly with large rocks. No man could suffer, it would seem, the murderous blows I [afflicted on] myself in my youth and in my naïveté.Footnote 72
Although a major part of this passage was published by Brawer, the latter apparently feared the censor and omitted the reference to the souls of the apostates.Footnote 73 It is not clear which apostates are meant. One scholar has characterized these possessed “madmen” as having the ability to identify the sins of a person, including those committed alone and those committed in a previous incarnation.Footnote 74 Perhaps the notion that they had been apostates in a previous life is what is meant here.
Dov Ber's almost bemused comment about his foolishness as a youth is worthy of note. Solomon Maimon, Dov Ber's considerably younger contemporary (ca. 1753–1800) notes in his autobiography that, as a young man, he became disillusioned with the rabbis because of their pride and was attracted to people “called hassidim” who devoted their entire lives to strict observance of the commandments, ethics, and morality. Young men seeking alternative ways to serve God seem to have been a phenomenon of the period.Footnote 75
The author devotes some six of the forty-eight pages under consideration here to his attempt to demonstrate that it is preferable to avoid study of the esoteric. After asserting that what distinguishes the rabbis and scholars and makes them worthy of praise is their vast knowledge of the revealed Torah, Dov Ber cites Deuteronomy 29:28 (“The secret things belong unto the Lord our God; but the things that are revealed belong unto us and to our children forever”). He then cites a quotation from the Wisdom of Ben Sirach (Ecclesiasticus 3:21) found in the Talmud (B. Hagiga 13a): “Inquire not into that which is too great for thee; and that which is too hard for thee, search not out. That which is too difficult for thee do not know; and that which is concealed from thee do not ask. Attend to that which is permitted to thee; thou hast no business with hidden things.” This is followed by a lengthy (pp. 31–34) quotation from the first chapter of Sefer or ha-ḥayyim, by Yosef Yaveẓ (Jabez; d. 1507), which “was published first hundreds of years ago and has been issued recently [1791] in Lwów at the order and with the financial support of … Rabbi Yehuda Leib ben Shne'ur of Bolechów, who is now among the leaders of the community of the capital city of Lwów.”Footnote 76 To lend further support to his argument, Dov Ber quotes from the beginning of the introduction to Ateret zekenim by Yitsḥak Abravanel, “which was published first in 1557 and a second time in 1739 in Amsterdam.”Footnote 77 After buttressing his position with these passages, the author offers his own explanation for the neglect of traditional Talmud study:
It is because, from the time, long ago, when the Zohar was revealed, many of the lazy forsook and abandoned the study of the interpretation of the Torah revealed to us at Sinai…. They do not study the Talmud and its commentators … some among our people who lack the ability to understand the depths of the Talmud … but wish to be seen as knowledgeable scholars, boast and preen before the people because of their lofty study of the wisdom of Kabbalah and the secrets of the Torah.Footnote 78
Proper rabbis and leaders, Ber adds, spend their days in the study of halakhah and Talmud.
The fourth element in Dov Ber's account of the rise of Hasidism concerns the popular esteem in which baʿ alei shemot were held. People, he says, would praise them and relate stories about their abilities to heal the sick with amulets and to drive evil spirits out of the possessed by invoking the names of the spirits, each of whose name and function they knew. Indeed, the people were so fearful of the baʿ alei shemot and of demons that “they were afraid to go out alone at night.” If they thought a house was haunted, they would seek out these baʿ alei shemot to bring them to drive the demons out through the invocation of holy names.Footnote 79
While still in Lwów, Dov Ber met “one of these baʿ alei shemot,” who confessed and told him of deceptions he himself had employed to deceive people and those used by others to put the fear of demons in the masses:
In 1758 and 1759, I came to know and to be convinced that we mortals including gentiles have nothing to fear from the influence of demons. Indeed, many ancient scholars had doubts about their existence and some denied it outright, including Maimonides.Footnote 80
After insisting that one should trust in divine providence rather than be concerned about demons, Dov Ber announces, in what seems to me to be a sardonic, almost Swiftian depiction, that the era of demons has come to an end:
It is now some thirty years or more that one has not heard of harm coming to people at the hands of demons. … Mortals have recognized the lies of the baʿ alei shemot and their deceitful ways. Since the disappearance of the baʿ alei shemot with their many books and their vain secrets and enigmas, the harmful demons have not been seen and not the slightest harm … has been caused to any Jew, great or small, or even to any gentile. For fear of the armies and the numerous soldiers of His Majesty the emperor, the demons have fled entirely from these lands. And the baʿ alei shemot have changed their name to Hasidim.Footnote 81
For Dov Ber, the hasidim thus arose as a new form of baʿ alei shemot in the period after “the flight of the demons.” It is difficult to know which date he is implying when he states that “some thirty years ago,” hasidim appeared. Perhaps he is referring to the partition of Poland (and the end of the Bar Confederacy and its accompanying chaotic military battles) in 1772, but he is more likely alluding to the debate with the Frankists in 1759. In any case, Ber has more to say about these newly appeared hasidim, and it may be that the notion proposed in recent historical literature that baʿ alei shem were “endowed … with high status in Jewish society,” and that “they had the respect of the scholars even though they themselves often were not scholars,” will have to be reexamined in light of his comments.Footnote 82
Before presenting Ber's characterizations of Hasidism, a more general comment is in order. Because a major subject of Divre binah is messianism, one might think that the devotion of a section of the book to Hasidism implies that the author viewed the movement as messianic. This, however, is not the case, both because the sections in which Hasidism is mentioned precede the author's turning to the subject of messianism and its history, and because the word messiah does not appear in the paragraphs devoted to Hasidism. What he seems to be doing is sketching the background of his time and emphasizing the problem of the new place of Kabbalah in Jewish culture. While Ber says that the hasidim, as mentioned, had been known formerly as baʿ alei shemot, he also notes that they are called mekubalim—kabbalists who teach esoteric secrets of the divine to students who are unprepared for such study:Footnote 83
Their entire purpose is to know the esoteric and their desire is to study divine secrets. These they reveal to themselves when they gather in one of their large houses to study with [their leader] during the third meal on the Sabbath.Footnote 84
Ber, however, has ascertained in person from his own encounters with hasidic leaders that they know nothing of Kabbalah:
More than a few times, I myself asked several of their great ones who were staying in my house to reveal to me some of the divine secrets.
None of them responded in a satisfactory way. Since that time, I have come to know absolutely that they know no divine secrets, just a few hints in kabbalistic books of the rabbi Yisra'el b”s [baʿ al shem], z”l [may his memory be a blessing]. And these make no sense [ve-‘en lahem shaḥar].Footnote 85
The reference to “kabbalistic books of the rabbi Yisra'el b”s” (i.e., the Besht, Yisra'el Baʿal Shem Tov), most likely relates to the books of his school, of his followers. Dov Ber then expresses, with sarcasm, his skepticism that hasidim were qualified to pronounce the kavanot (intentional formulae before prayer) of the kabbalist Isaac Luria with the proper intention.Footnote 86
Dov Ber claims that the hasidim study neither Aggadah nor the laws derived from the Talmud. They master only the minimum necessary to present themselves to people as following the Shulḥan ’arukh. They also know nothing of the laws (dinim) found in the Zohar, as they do not study them.Footnote 87 Hasidic leaders justify these practices, claiming that they have no time for study because of their lengthy preparations for prayer and their numerous purifications in the ritual bath. Ber maintains, however, that hasidim all spend time smoking long pipes (lulki), which he compares to offering up smoke to the devil.Footnote 88
Dov Ber also discusses the amount of time that hasidim devote to prayer. It is true, he says, that the Talmud describes very pious figures who delay their prayers by an hour to prepare themselves (B. Berakhot 32a), but Ber believes that hasidim take this concept too far. He notes that they delay their morning prayers, and finish their afternoon prayers only when the stars come out, “which is contrary to the rulings of the Shulḥan ’arukh.” Ber then expends several lines about the unique authority of Karo's codification of the halakhah. It is striking that in these lines he does not refer to the work of Moshe Isserles. Returning to the hasidim, Ber is skeptical about the purity of their motivation in neglecting long-established customs: “One wishes that their purpose were for the sake of the fear of heaven and not the prideful performance of their piety.”Footnote 89 He then describes how hasidic rabbis travel in long caravans with an entourage of attendants. Many students run before them, praising them before the foolish masses and declaring how remarkably pious these leaders are. He states that men, women, and children are attracted to hasidic leaders who claim the ability to reveal secrets, and know what the future will bring:
And the masses of the People of Israel whose fear exceeds their wisdom are troubled and afraid because of the sins that each carries. They are afraid that their transgressions will be revealed in public. [Therefore,] they, their wives, and their children, bring gifts and presents and ask for [the leader's] blessing.Footnote 90
It is true, he says, that those who lead the prayers of the hasidim have excellent voices.Footnote 91 And it is admissible to praise a person for this quality because it is evident and visible to all. Other praises that are said of them, however, are forbidden, including those that extol their spiritual prayers, their mortifications, their fasting from Sabbath to Sabbath, the fact that they eat nothing that has been living (she-‘einam okhlim shum davar meha-ḥay),Footnote 92 and that through many immersions they have renewed themselves and emerged free of all impurity.Footnote 93
What troubles the author about these praises is their dependence on the faith of the person who hears them. This passage alone contains the word praise (shevaḥ) fourteen times. The book In Praise of the Baal Shem Tov (Shivḥe ha-Besht) appeared in print more than a decade after Dov Ber completed his own book, but manuscripts of Shivḥe ha-Besht were certainly in circulation long before the text found its way into print. Perhaps this passage in Divre binah is an allusion to that work.
Dov Ber grants that many praises were said of the “first” hasidim (i.e., before Beshtian Hasidism), such as for drawing out their prayers for many hours, reciting the kavanot of Isaac Luria, for leading prayers with sweet voices, and for the practice of many penitential acts according to teshuvat ha-kanah.Footnote 94 These earlier pious persons, however, were humble and modest, and did not attack the authority of any scholar.
Dov Ber states that such is not the case of the hasidim of his own time. In recent years, hasidim have come to lack modesty and humility, and do not follow the requirements of penitential practice.Footnote 95 Most even ignore the fasts authorized by the rabbis and our ancestors. Their prayers are short because they do not recite the kavanot of Isaac Luria;Footnote 96 they do not study the laws of the Talmud or the rulings of the Shulḥan ’arukh, nor are they interested in midrash or Aggadah and the relevant commentaries, and they avoid the Zohar. In addition, their ḥutspah increases daily to the extent that they disparage the rabbis of the communities of Israel.
In fact, in some places rabbis had been forced to leave communities. For example, it was solely because of the hasidic presence that the great scholar Meshulam left his post as rabbi of Tyśmienica to accept a position in Pressburg.Footnote 97
In sum, Dov Ber's remarks on Hasidism are based in part on personal impressions he gained in Lwów. He clearly perceives that Hasidism is a new phenomenon, although the lines, established by historians, between the old-style hassidim and the Beshtian form are not entirely clear in his presentation. We might say, pending more systematic collection of source evidence, that in the eyes of observers in the last decades of the eighteenth century, the full distinctiveness of Hasidism from other paths had not yet been established.Footnote 98
A good many of the complaints found in antihasidic literature in the late eighteenth century are not mentioned in Divre binah. There are no references to the hasidic mode of animal slaughter, to ecstatic prayer or separate places of prayer, to the wearing of white robes, or to the bans of excommunication against hasidim. Ber's complaints focus on the neglect of study of the revealed Torah, disrespect for the learned rabbis, teaching Kabbalah to the uninitiated, frivolity, not praying at the correct time and omitting the kavanot, and failures in penitence for sins. He implies that hasidic leaders are tricksters and confidence men, but he does not elaborate on this characteristic to a great extent.
Afterword: Dov Ber in context
The significance of these first pages of Divre binah, particularly if read along with the author's Memoirs, is that they give us a window onto the outlook of a well-established and successful merchant in the Lwów region. He writes as a person of advanced years—in his seventies—and displays the conservatism natural to a man of his age and status. Consequently, his views reflect his discomfort with the changes afoot in his time, among them the new Hasidism, and manifestations of disbelief. His preoccupation, from the years of his youth, with defending Judaism and particularly the Oral Tradition against Christian attack is prominent in the material under discussion.
Before attempting to determine whether one might justifiably link Dov Ber to the Haskalah or to the early Haskalah,Footnote 99 perhaps it would be best to analyze his emphases in the introductory pages of Divre binah. There are four central motifs here: the confrontation with Christianity and with Christian attacks on Jews and Judaism; the confrontation with the new Austrian regime and Ber's proposals for restoring communal autonomy; the confrontation with Hasidism in all its forms and with the preoccupation with Kabbalah; and the defense of the tradition and traditional learning in the face of Hasidism, and, more importantly, with various forms of doubt and unbelief. Roughly equivalent amounts of space—about thirteen pages each—are given to each of the latter two motifs. The polemic with Christianity occupies only about nine pages, though these are placed at the beginning of the book.Footnote 100 In addition, about six pages are devoted to Ber's suggestions for maintaining both communal autonomy and an independent and powerful Jewish judicial system—the rabbinate.Footnote 101
The similarity between the early passages in the book and certain lines in Maʿ aseh Tuvyah is noted earlier. In Ber's telling of the attacks of the nations who claim that true wisdom has vanished from among the Jews, he states, without attribution, the words of Tuvyah Kohen. He sets them, however, in a different context, suggesting that these interlocutors focus on the Talmud, and then proceeds to say that ultimately the Christians will vanish from the earth, following the path of idolaters in the past: “neither the nations nor the names of their gods are remembered by any person. The enemies of God who follow lying religions will be forgotten in just the same way.”Footnote 102 Tuvyah finds that rabbinic literature does not provide a satisfying answer to his Christian challengers—we were weak in our debates with them, he says. This stimulates the Polish-born physician not to rest until he has composed a work that shows how wisdom has been given not only to them, “but … among us also, there are wise men.”Footnote 103 In contrast, Ber's stance is quite different, more confident and assertive, and much less given to a feeling of inferiority than Tuvyah's.
For historians wishing to classify the author as a maskil or early maskil, the passage under consideration here presents a set of contradictory behaviors and attitudes. On the one hand, Dov Ber had studied European languages and showed considerable respect for European scholarship. He composed his works in Hebrew in a style unblemished by the heavily ornate and allusive characteristics of some of his contemporaries. He seems to have had special admiration for Sephardic scholars (virtually all the authors he cites are Sephardic).Footnote 104 And although the passages about Joseph II and the “flight of the demons” might seem to suggest that, to the author, a new era had begun, there is no support for this idea elsewhere in the text. Dov Ber's remarks on communal organization and the rabbinate, on the other hand, are distinctly conservative. The notion that intellectuals deserve to lead the community alongside or in place of the traditional rabbinate finds no expression here. On the contrary, he wants to free the rabbinate from state interference and restore its traditional role. He expresses no special faith in reason, which is surely the most indispensable criterion for identifying an individual with the Enlightenment. There is, moreover, no hint that Dov Ber advocated programs for educational, economic, or communal reform.
In short, the introductory pages of Divre binah reflect the conservative outlook of an elderly, successful merchant who was pained by some of the changes and developments in his society. Unusual, but far from unique, in possessing a knowledge of European languages, Dov Ber wanted to restore traditional values and traditional leadership forms to his contemporaries and was confident that he had the intellectual wherewithal, provided to him by Jewish sources, with which to answer the challenges of Christians and doubting Jews. Thus, something undefined had changed, and he felt himself, consequently, obliged to seek to clarify an agenda for his time.
APPENDIX
NOTE ON THE TRANSCRIPTION OF THE TEXT
The text presented here preserves as exactly as possible the contents of the manuscript. Spelling and grammatical errors have not been corrected. Where they are egregious, I have added (!). I have also preserved both the “punctuation” and the paragraphing of the author. He uses dots placed between words, at the level of the upper-dot in a colon, to indicate some sort of division, usually when the words at the ends of the phrases rhyme. He uses what looks like a colon to mark the end of a paragraph. He is not, however, consistent in these patterns.
ספרFootnote 105
דברי בינה
**תקיף**
*חילי יגבר * מישרים לדבר*
*________*
*ובעזר*
*החונן לאדם דעת *יהיו לרצון אמרי פי אוזן שומעת * ויסיר
*מאתנו חרון אף וכעס* דברי חדל אישים גבער*
*מדעת* לבית יעקב תולעת*
*_________*
*שנת*
*לישועה ולנחמה
*לפ"ק*
*פה באלחוב יצ"ו*
עמ' 2
קראתי
שם החיבור הזה
דברי בינה
* *
על כי בראשי תיבות דברי בינה מרומז שמי
* *
דוב בער
וגם כי דברי בינה עם הכולל עולה רפ"ד גימטריא
שמי דו"ב בע"ר
וכה יוסיף ד' לי דיעה ובינה להבין ולהשכיל להוציא
לאור דברי . אשר העירוני רעיוני . לאמור אזור
נא כגבור חלציך . לך שנס מתניך . ואל תרף
ידיך . מלדבר דבריך . ולכתוב בספר
את כל מעשיך
למען תאלמנה שפתי שקר – נגד דתינו לפקיר
עמ' 3
דברי בינה
* * * *
*יתעלה הבורא ויתפאר היוצר*
*כל מעודי*
בתשבחות ותהלות לאל הרועה אותי מעודי . בכל ההרפתקאות דעלי עברו .
במשך ימי שני חיי בנפשי ומאודי . עד הנה עזרוני ד' ברחמיו . ובימי
ישישי לא עזבוני חסדיו . והנני יושב בביתי נאוה ק"ק שליו . באין
מחסור לי כל טוב . אמרתי עת לעשות לד' שתורתו הפרנו . המעט
שמנעורינו למדנו . בגפ"ת מפי הגאונים ז"ל רבותינו בצוקות העתים .
וטרדת הזמנים . לא עמד בנו טעמם . ונמר מפינו ריחם:
שרוב
ימי חיי יצאתי במו"מ יינות הגרים . בק"ק לבוב ברחובות הגוים .
ובחצרות ערלים והכומרים . ושם קנאו בנו אותן הנוצרים . ומדי
יום ממש היו לנו אומרים . ולבלי חוק היו פיהם נגדינו פוערים .
ובגאוה ובוז עתק עלינו דוברים . אין לכם פה להשיב ולא ראש
להרים . בעסקי ועניני האמונה . כבר אבדה מכם חכמתכם הקדומה .
ואין עוד לכם איש היודע עד מה . בחכמות אלקות וטבעיות . אתם
כולם נבוכים . ואין נשאר בכם . כי אם התלמוד לכם . להטעות
ולהדיח אתכם . בגוזמאות ורוב דברי שקרים . מדת נוצרים
שלדעתם הוא אמונת הישרים:
והמה
לזה שונאים אותנו טפי ויותר מכל עובדי עבודת
עמ' 4
זרים . שמשלו מימות הבריאה בעולם . ולישראל היו מצרים והנה נאבדו עם עובדיהם מן
העולם . ושוב לא שמם ולא שם הגוים שעבדו להם . משום אדם אינן מוזכרים . וכן יאבדו כל אויבי
ד' המחזקים דתי שקרים:
שמקרוב
מאלפיים שנה בדו מלבם הנוצרים . תלמידי ישו בן יוסף מעיר נוצר . ולזה מכונים בשם עירו
נוצרים . ומלאו לבם אף נגד חז"ל לדבר סרה . עד שגרשו אותם ופרשו עצמם מעדת ישראל
תישרה . ונתקו את מוסרותיהן . ושלחו מהם את עבותימו . ויתערבו בגויים ולמדו לשוניהם . עם מנהיגי כומריהם . כדי לגלות ולהורות להם איזו ממצות התורה הקדושה שהיתה עד העת הזאת בינינו מכל הגוים נסתרה . ולנו בכתב ובע"פ ממשה מפי הגבורה . כבת מלכות בבגדי כבודה ורוב תכשיטיה מסורה . במעמד הר סיני שמעו אבותינו קול הד' מדבר מסערה . עשרת הדברות שתלוים בהם כל מצות התורה שכתב משה ולמדה לאבותינו בביאורה . בע"פ להורות להם מהות ואיכות קביעת המצות במועדם וזמנם היא הגמרא . לבוש לתכשיטי' וקישוט' דבת מלך היא התורה שבע"פ . וברצות ד' אבאר
עמ' 5
למטה משל מובן דומה לנמשל שהשיבותי לשר השואל:
והנוצרים אלו תפסו התורה שבכתב ונביאים וכתובים לבדם . לשבי לידם . באין מבין ויודע שפר פירושם . וערומה מאמיתות קבלתם . ומפרשים בהם איזה פסוקים בשיבוש סברתם . על גואלם לחזק דתם . חיברו ספרים הרבה בלשונם ודפוסם בכדי שכל אחד מהם הקורא בהם יוכל לבזות דת בני ישראל ותורתם:
והיות שמילדותי נתגדלתי בבית אדוני אבי בית מלון אורחים . לכל האומות שבסביבתינו עוברים ושבים . כבתל שהכל אליו פונים – למצוא מרגוע לנפשם . במאכל ובמשתה ושם לנים . וברוב היו ראשית שיחתם . נגד תורה שבע"פ ועדת ישראל ואמונתם:
ובני ישראל נעלבים ואינם עולבים . שומעים חרפתם ואינם משיבים . על שלא היו בנו איש שדבר לשונם בלשון לימודים . דברתי תשובתינו אף שלפעמים נוצחת . מעשיהם לכלום נחשבת . ויען שבקטנותי הבינותי מדבריהם מגמתם . שישיב להם איזה איש יהודא על ספיקותם . בתשובה ניצחת אף נגד דתם . רק שיהי' לפי דרכי לימודם . ולשון שיחתם:
ומאז רוח קנאה לבשתי . וגמרתי בלבי ובדעתי . להתאמץ בכל יכולתי . לחקור ולדרוש ללמוד בשלימת לשונם . כדי שאוכל לקרות גם בספריהם שונים . ממחבריהם האחרונים והקדמונים:
ואחרי שבאיזה שעות פנויות דימי פגרא בזה יגעתי . תוכן ושורש דקדוקי לשונם מצאתי . אעפ"כ לקרות בספריהם בילדותי
עמ' 6
יראתי . על שהם בעיני בני עמינו מאד מאוסים . ונקראים מאתנו ספרי פסולים לאומתם:
עד שהגיע לידי ספר לחם יהודא שחיבר החכם הקדמון הרב ר' יהודא יודא בן ר' שמואל לירמה ספרדי ז"לFootnote 106פירוש על מסכתא אבות בראותי הפירוש על מאמר ר' אליעזר הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורסFootnote 107וז"ל פירוש ענין שקידה הוא מלשון הכתוב כי שוקד אני על דברי כלומר מהיר ומשתדל . אז יהי' עניינו הרגל ותמידות וחשיבות כמו לשקוד על דלתותי יום יום . כוונת זה התנא לפרש לנו במשנתו זאת כוונתו במה שאמר למעלה שהדרך הטובה שידבק בה האדם הוא לב טוב ואמר שכוונתו בלב טוב לומר שיהי' לו לב חכם ונבון לב חד וחרוץ לפלפל, וזה אי אפשר שיהי' כי אם במי שיעשה תורתו קבע ובשקידה רבה יתמיד לימודו וזהו אומרו הוי שקוד ללמוד תורה ואח"כ אמר ודע מה שתשיב לאפיקורס כלומר שאין כוונתו באזהרתו זאת כדי שישים האדם את עצמו במעלות שכליות וחריפות בהוראות התורה בלבד אלא כדי שידע גם כן מה שישיב את האפיקורס הכופר בפינות התוריות ומבזה את דברי חכמים המקיימים אותם צריך לידע מספריהם מקום טעותם ותמצא התשובה בצדה:
כמבואר בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות דף ל"ח ע"ב אמרו לא שנו שמאמר דר' אליעזר אלא אפיקורס מהאומות אבל אפיקורס ישראל כ"ש דפקיר טפי . אמר ר' יוחנן כל מקום שפקרו הצדוקיםFootnote 108תשובתן בצדן . ופ' הרי"א ז"ל הוא ר' יצחק ארמעה בעל מחבר ספר עקידת
עמ' 7
יצחק ז"לFootnote 109שהסיבה לפי שהאפיקורס מהאומות לא ראה אור התורה ולכן ראוי הוא לחמול עליו ולדבר עמו בחן מליצות לשון לימודים ולהדריכו במעגלי צדק אולי יש תקוה בו . אמנם אפיקורס ישראל שכבר יודע דרכי התורה וכפר אין ראוי לדבר עמו משום ולפני עור לא תתן מכשולFootnote 110כי הוא יוסיף על חטאתו פשע . בהתווכחו עמו ויתקצף ויקלל במלכו ואלהיו ולכן מוטב לעזבו:
ודע לפני מי אתה עמל ר"ל שכוונתו בזה ג"כ בזה שאמר שהדרך הטובה היא לב טוב הוא לומר שתהי' לאדם כזה כוונה טובה ולב טוב עם אלקים ועם אנשים יהודים ולהבדיל עם ערלים ואפיקורסי’ ובויכוחו עמהם תהי' כוונתו וכל מעשיו לשם שמים:
ולא יאמר אדם מה תועלת יש לי במה שאפסיד זמני בעסק לימוד מה שאשיב לאפיקורס כ"ש שאני מכניס עצמי בסכנה אם נתוכח עמו ולא תעשה כן אם בעל נפש אתה . דע לשים כנ"ל עיניך לפני מי אתה עמל . שהוא הקב"ה ואם בן חייל אתה אף בטורח גדול לוחם מלחמתו ופירשו המפרשים ומי הוא בעל מלאכתך שהוא כחני ויכול ונאמן שישלם לך שכר פעולתיך:
והרמב"ם ז"ל פ' וז"ל הוי שקוד ללמוד ודע מה שתשיב לאפיקורס אמר צריך שתלמוד דברים לפי דעת האומות שתשיב בהן לאפיקורסים מן האומות ותחלוק עליהם ותשיבם אם יקשו לך וכו' – ואמר אעפ" שתלמד דעות האומות לדעת איך תשיב עליהם השמר שלא יעלה בלבך דבר מן הדעות ההם ודע שמי שתעבוד לפניו יודע צפון לבך והוא אומרו ודע
עמ' 8
לפני מי אתה עמל ר"ל שיכוון לבו באמונות הש"י עכ"ל הרמבם ז"ל: ופי' הרי"א ז"לFootnote 111ואולי שאמר ודע לפני מי אתה עמל ג"כ על ענין הויכוח שלא יתווכח כי אם לפני דיין או שר ושופט שוה לשני הקצוות כי אז ישפוט בהויכוח צדק ומשפט מישרים ולא באופן אחר . וזהו ודע לפני מי אתה עמל ועם כל זה תבטח בבורא שהוא בעל מלאכתך שיעזרך באותו ויכוח ויתן לך שכר פעולתיך עכ"ל מהרי"א ז"ל:
וכן משמע מהגמ' בבא קמא פרק מרודה ד' פ"ב ע"א של בית ר' גמליאל התירו להם לספר בחכמת יונית מפני שקרובים למלכות ומוכח שהוא איסורא כמבואר שם בגמ' שאסרו בארור מי שילמוד חכמת יונית והתירו בשעת הדחק . ומכ"ש וק"ו בדורותינו אלו שאנחנו יתומים מכל חכמה וקטנים מבינת אנשים ואמונתינו בשמו ית' מחולל מאד בגוים אלו בודאי אין שום אשם באם נדע להשיב על שאלתם בלשונם:
ומ[א]חר שהודיעני ד' את כל זאת גמרתי בלבי לקרב אל המלאכה הנקלה הזאת אולי יתקדש שמו יתברך על ידיFootnote 112המחולל בגוים מכמה מאות שנים אלו הערלים מחללים שם שמים ומוצאים דבה ומחרפים ומגדפים את ספרי התלמוד קבלות האמת ודברי חז"ל הקדושים איש מפי איש מפי משה רבינו ע"ה מפי הגבורה בהר סיני קולו שמעו אבותינו מתוך האש עשרת הדברות ובהם תלוים התרי"ג מצות שבכתב עם כל המצות שבע"פ כולם למדו אבותינו מהר סיני בע"פ. עד אחר חורבן ביהמ"ק השני הוכרח רבינו ר' יהודא הנשיא ז"ל להתחיל לכתוב גם המשנה שהיתה כמה אלפים שנה בע"פ
עמ' 9
ואח"ז נכתבו גם הלכות התלמוד מפי חכמינו התנאים ז"ל כמבואר בהרמב"ם
ז"ל בסדר הקבלות שלו וגם בספר הקבלות להראב"ד הלוי ז"ל:Footnote 113וביותר כבוד הרב הגאון הרמב"ן ז"ל בהקדמתו לפירושו על שיר השירים ביאר בקיצור נמרץ בסדר נכון הקבלות מאדם הראשון עד זמנו בנגלה ובנסתר כאשר קיבל מרבותיו ז"ל . ופירושו זה נדפס בק"ק אלטונא ע"י התורני מהור"ר יצחק במו' שמעון ז"ל בשנת תקכ"ב לפ"ק עיי"ש: וכן שאר מחקרים מחכמינו ז"ל שכתבו לנו סדר קבלות האמתיות מפי אבותינו הקדושים איש מפי איש עד אדם הראשון קבלתינו מאב לבנו ממש: ולא כן אלו הגוים בני אדום והמאמינים בדת נוצרים ובני ישמעאל
ודת מחמט שמכונים בשם תורניים על שיש לנוצרים נוסח תורת משה ונביאים בביבליאה שלהם והיא אינה מוגהה ומזוייפת מראשה לסופה באשר שקיבלו אותה מעמים שונים מעותקה מלשונות רבים ע"י זייפנים הכומרים שלהם במשך זמן רב קרוב לשני אלפים שנים וכל עם ועם זייפו בה עד שכולה מזוייפת בידם ערומה ומפושטה מכל פירוש וקבלת אמת: וכן הישמעאלים כת מחמט הנ"ל אף שיש באלקראן שלהם קצת מתורת משה ג"כ מזוייף ומעורב עם לימודי שקרים דמחמט הנביא שקר שלהם . ולפני אלו השנים ישו' ומחמט יצאו מכלל דת
עמ' 10
ישראל גחזיFootnote 114תלמיד אלישע הנביא כאשר נטרד בקללות רבו הנ"ל התרחק מארץ ישראל והלך עם שלשה בניו למקום שאינן מכירים אותו ובאו עד מדינת פרס ומדי והתייסד שמה אמונת שתי רשויות לעובדים לאש ונתן להם ספר המצות לאמונה זו כאשר מבואר לקמן כל מעשיו ופקודותיו שהעתקתי מספרי האומות מלשונם חול ללשונינו לשון הקודש שיהי' למראה עיני בני ישראל:
כאשר דרשתי וחקרתי ביכולתי לדעת כל ספריהם ועיקורי יסודי קבלתיהם לאמונתיהם . הרבה מספריהם בעיני ממש קראתי ומצאתי רובם ככולם שקרים והבלים . מלאים דברי דופי ושטותים גדולים . מספרים שניסים ונפלאות שראו בעיניהם . בכל דור מאנשיהם . שבדרשתם אשר אי אפשר אף לאיש נכרי בר שכל שיאמין בזאת . ובפרט אנחנו בני ישראל מאמינים בני מאמינים ויודעים את ד' מקבלות אמתיות מאבותינו הק' כנ"ל אי אפשר לשום אחד מאתנו אף להקל שבקלים שיכנסו בלבו אלו אמונות הכוזבות:
והנה גם אלו ספרי און גליון דהנוצרים עצמם מחזקים תורת משה ומעידים שישו הנוצרי עצמו העיד שהוא בא לקיים תורת משה ולא לבטלו ח"ו כמבואר באיזה מקומות בספריהם הנ"ל. מאטיאש קפיטל ה' פסוק יזFootnote 115ושאלתי זאת להכמר פיקולסקי בעל מחבר ספר רשעת היהודים בלשון פוליש זלאסץ זידאווסקי והוא מזכיר שאלתי זו בספרו הנ"ל עמוד תל"ה.Footnote 116והכריח עצמו להשיב על שאלה זו
עמ' 11
והגיד להרשיע הרבה דברי שטותים ופתיות באין מענה לשאלתי זו: אשר גם כבר הרב ר' יצחק בן ר' אברהם ז"ל בעל המחבר ספר חיזוק אמונה העתיק בחלק שני מספרו זה ללשון הקודש הרבה מאמרים באון גליון וספרי שלוחי ישו' המה אפאסטאליס כולם מחזקים תורת משה ומצוים לקיים המצות שבה. עיין ותמצא איך הרב המחבר הנ"ל התאסף בכל יכולתו לקרות כל ספרי דתיהם ובודאי מקנאת הד' עשה זאת בכדי שידעו בני ישראל להשיבם. וכן עשה כנראה בספרו חיזוק אמונה הנ"ל שכתוב הרבה טענות חזקות נגדם טעותיהם שמפרשים בספריהם איזה פסוקים מהנביאים על ישו' וממש מיום התחדשות זה הדת הזאת לא עמד איש מאתנו נגדם כמו זה הרב ז"ל המחרפם ומגדפם ומוכיחם על פניהם בפתיות אמונתם מעיקרה:
וכן עשה גם הרב ר' ליפמאן בעל המחבר ספר נצחון ברוב בקיאות בספרי חז"ל ולהבדיל באון גליון שלהם נצח הרבה נגדם . ואחריהם גם הרב ר' טובי' הרופא בספרו מעשי טוביה וכן כמה וכמה הקדמונים מחכמינו ז"ל לא יכלו לסבול עול הגלות ובזיונות ושפלות אשר אלו העבדים בני חם פוט וכנעןFootnote 117כולם המה וכומריהם עובדי פסילים הערלים הטמאים מדי יום מוצאים דבת שקרים על בני ישראל לפני המלכות ושררות ודוכסים המושלים ולפני עם הארצות
עמ' 12
במדינות והארצות האראפי בדרשם לפניהם בדברים וגם במכתב מדי יום יום מדפיסים הרבה ספרים כדי לעורר שנאת המושלים והמון עם נגדינו:
אמנם אחר זה מכמה מאות שנה בדו הכומרים מרוח רעה ורוח שקר שבקרבם איך היהודים אינם יכולים לאכול המצות בפסח לא דם נוצרים . ולזה גונבים את בניהם ושוחטים אותם להוציא דמם ולאכול עם המצה בלילה הראשונה [!] של פסח ונותנים טעם לזה בסברה נבערה ומאוד זרה שדם הילד נוצרי זה הנשפך חנם יכפר ליהודים על דם ישו הנוצרי שנשפך בירושלים חנם:
ויותר מזה היו מעלילים איך שהיהודים קונים הלחם מגואל בדמים יקרים מבית תפלתם . כדי לחרף ולגדף אמונתם . והנוצרי עצמו כאשר המה מאמינים שהלחם זה הוא גופו של ישו' גואל שלהם . ומפני עלילות שטותות ובלבולי שקרים . ומראים כאלו במשך אלף וכמה מאות שנים מעת התיסדות הכומרים בע"ז לאמונתם זאת בארצות ומלכיות בחלק אראפי נהרגו והומתו במיתות משונים וענוים קשים ומרים כמה וכמה רבוי והרבה ורבבות בעוה"ר מגדולי יחוסי גאונים גדולים רבנים מופלגים ראשים וקצינים מבני ישראל הקדושים שסבלו ענוים הקשים והיסורים המשונים מגוים אלו האכזרים ומתו
עמ' 13
על קדושת שמו יתברך הגדול והנורא והוא ינקום את דמם וירחם את שארית ישראל אשר לא עשו עולה כזו מעולם לכל הגוים שהיו בארצם מיום הנטשם מעל אדמתם:
ומי יוכל לשער גודל הדאגות והצער בשארית בני ישראל השרוים ביגונים ואנחות רבות ובשברי לבבות . על אחיהם העומדים בצרות רעות . אשר גם בימי נעורי מדי יום ממש היו מבהלים אותנו באלו בשורות רעות . ולא טובות השמועות . מקהלות בני עמינו העומדים באלו הסכנות . בדברי אלו בלבולי’ שקרים . המעלילים עליהם כומרי הנוצרים . לא לבד ממקומות רחוקים . אלא אף בכמה קהילות שמאתנו סמוכים רצו הגוים להעליל כזאת ומהשמים נצלו ברוב הפלאות . כאשר אכתוב ברצות הד' כל המאורעות . שהקרו לבני עמינו . במשך ימי חיינו . באלו ארצות עד מקום שידיעתי מגעת אמרתי חובה היא עלינו . להודיע לבני ישראל הבאים אחרינו . מרוב הצרות והתלאות המרות שסבלו בני עמינו באבדם הרבה נפשות יקרות . ואיזה שניצלו בפרוע פרעות . על לא חמס . אודיע לכם כל הקורות . שלא יאמרו הבאים אחרינו בדורות . שהימים הראשונים היו טובים מאלו . לא מחכמה זאת ישאלו . אך בחסרון
עמ' 14
ידיעתם . מהמאורעות שהסיבו לאבותם . בימי מגוריהם . תחת ממשלת האומה זו בארצותם . וביותר בדברי אלו הבלבולי שקרים . שזכרתי והאמינו עם הפולין המושלים עם כומריהם – מיום התחדש אמונתם זאת בארצם כאשר מצאתי בספר דברי הימים למלכי פולין בלשון פוליש כתובים כמה מאורעות בלבולי שקרים כאלו מדם ולחם מגואל והעתקתי ללשונינו הקודש בביאור כל אחד מהבלבולים בדמים . מכמה מאות שנים . עד שנת התקי"ט:
אחר המאורע המפורסמות שהכריחו רבני ופרנסי בני ישראל לעמוד ולהשיב להפוקר ורשע מפורסם יעקב בן ליב מק"ק קראלוקע ואביב היה בעל מלאכות היין שרף היינו ווייניר כאשר הודה בעצמו לפני הכומרים דההגמון בעיר קאמנעץ כמבואר למטה יעקב פרענקי וסייעתו עדה הרעה הזאת המייחסים את עצמם לכת המאמינים בפוקר הקדמון שלהם שבתי צבי ימ"ש שבגמטריתו עולה מספר אותיותיו תתי"ד והן עולין מספר רו"ח שק"ר וכן נעשה עמו ועם הבאים אחריו ונתוודע לעולם בכל דור ודור שקרותו וכן כל אחד שקמו ברשעתו אחריו המירו דתם בדת מחמט בק"ק סאליניקי כאשר הוא המיר דתו בקוסטנטינא
עמ' 15
עד ימי הפוקר יעקב פרענק שאמר שבא בגלגול שבתי צבי הנ"ל והוכרחו כולם להמיר דתם בדת נוצרים כאשר אבאר ואכתוב כל המעשים שבימי ולעיני ממש נעשו לנו ולבני ישראל נסים ונפלאות ותשועות גדולות נגד אלו המשומדים אחרי שאעתיק קודם כל התחלות טעותם דהמאמינים בפוקר הראשון שבתי צבי ימש"ו כאשר מצאתי בספרים שונים שכתבו כמה וכמה מהרבנים הגדולים בכל דור ודור כאשר אזכיר כל אחד בשמו במקומו . בהעתקתי מספרו דכ"א כל המאורעות כסדרן . ורוב ההרפתקאות דעדו להם עמהם בזמניהם:
ואיך גם אנחנו בזמנינו ברחמי שמים . נצלו מרשעות ומלשינות שקרים . עלינו ועל ספרי התלמוד הקדושים . שפסקו הכומרים לשרפם ונצלו ברוב חסדי המקום עלינו . ועד היום כל התלמוד עם כל מפרשיו כמאז ומקדם הוא בתקפו בידינו . ולא ימוש מפינו ומפי זרעינו . מעתה ועד עולם:
הגם מאז אחרי תשובתו האחרונה דהרב המאוה"ג הגאון כבוד מוהר"ר חיים כ"ץ רפפורט ז"ל אב"ד דק"ק לבוב והגליל יצ"ו על קושייתם האחרונה מאכזריות רשעתם נגד ספרי התלמוד . ומאותה שעה ממש נתוודע ראש הכומרים שקרות עלילות דם על היהודים מה שנראה בחוש מדברי המגומגמים דהמלשינים עצמם . ואחרי שנדפסו תשובת כבוד הרב המאוה"ג הנ"ל בשנת תק"כ לפ"ק בספר רשעת היהודים בלשון
עמ' 16
פוליש . הכירו וידעו כל הגוים דעם פולין שעלילות דם על היהודים מעיקרא שקר היו . ומעת הזאת ת"ל לא נשמע יותר במדינות פולין שום דיבור מזה עוד . ואדרבה לחרפת הגוים היא האמונה הזאת להם:
ועתה תחת ממשלת אדונינו האדיר החסיד יוזיף השני הק' יר"ה אשר כבודו נתגלה בכל מדינות וממשלת מלכותו שכל עלילת דם על היהודים המה שקרים וכזבים. וחלילה לשום שר ושופט להאמין כזאת על בני ישראל בקנסים עצומים:
וגם שכעת קמו מהגוים . חכמים גדולים . ומלומדים מאוד ויודעים מהרבה ספרים קדמונים וישנים . ובגביה חקירתם . כתבו הרבה נגד עכו"ם . וביותר נגד הנוצרים . ומכחישים כל סיפורי מעשיהם . לגמרי באמרם שכל סיפורי הנסים . שבתורתם החדשה שלהם . שקוראים און גליון המה רחוקים להאמין . שנעשו נגד הטבע . וכן גם חז"ל אמרו אין הנס יוצא בדרך הטבע . והנה אם עיקר אמונתם מוכחשה – בודאי כל סכלות סברתם שכוזבה . מעלילות דם וכן מצאו הרבה מעשיות מעלילות אלו ויצאו היהודים זכאים מפי פסקים חרוטים וחתומים ממלכים קדמונים ויועציהם והרבה הגו כבר בפיוסים ות"ל אין שטן ופגע רע לבני עמינו מעת התחלת ממשלת המלכים הנ"ל, ויתן ד' עד ביאת הגואל לא יאונה לנו שום רע:
עמ' 17
אך מדאגה מדבר שבנינו הבאים אחרינו בדורות . לא ידעו ולא יזכירו מהקורות . שסבלנו צרות רבות ותלעות [!] רעות . מהאומות לגוייהם באלו הארצות . כמה וכמה רבוי רבבות מבני עמינו הפרנסים – צדיקים וחסידים . גאוני ארץ מיוחסים וקצינים . על לא חמס בכפיהם – הוכרחו לעזוב חיי שעה ולילך לחיי עולמים . והומתו ונהרגו במיתות משונות וסבלו עינויים קשים ומרים . ומסרו נפשם על קדושת השם . ולא שמעו לקול הכומרים המסיתים לע"ז ומבטיחים בדברי שטותם עוה"ז ועוה"ב ומאסו בחייהם . ובחרו לעשות רצון קונם וחפץ צורם . באשר כתוב אי"ה למטה בביאור כל אחד איזו בשמם ואיזו במקמם . ובאיזה מהסיב' לבדו כאשר מצאתי בספריהם ספורי דברי הימים שלהם בלשון אשכנז ופוליש . וארשום אצל כל מעשה שם הערל המחבר הכותב:
ובכל זאת שמו ית' לא שכחו . ובתורתו דבקו . ולא ויתרו ממנה אות או נקודה אחת מתורה שבכתב ושבע"פ . קיימו וקבלו קדמונינו ז"ל על עצמם ועל הבאים אחריהם כתורה עצמה . ואפילו מנהג הקל שקבלו עליהם קדמונינו ז"ל קיימו וקבלו על עצמם כתורה כמאמר חז"ל מנהג של ישראל הוא כתורה . ולזה לא ויתרו בני ישראל אזהרה קטנה ואפי' חק הקל נזהרו לנהוג בו בלבד שלא יהא כחוקת הגויים . ובפרט במלבושים . ובשאר ענינינו . תמיד היה כוונת קדמונינו . החז"ל להבדיל אותנו מן העמים . שנהי' אנחנו ניכרים . מבין הגוים . אף שתמיד היתה
עמ' 18
שאת ההיכרות לבני עמינו לבוז ולשפלות . אבל אף לכפרת עונות . כי זה הוא עיקר הגלות הממרק עונות . בני ישראל כבשורות ד' לאברהם כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם בעוה"ר כדי שירשו חיים נצחיים לעוה"ב – גם כמאמר הגמרא יאה גלותא לישראל בורזא סומקא לסוסיא
חיורא:Footnote 118
ולטעם זה לא שינו בני ישראל לבושיהם בהיותם בגלות ארצות אשכנזי במשך אלף שנים ויותר . עד שיצאו מערי ארצות אלו רובם ברשות עצמם ובחרו להם ארץ פלניא מדינתינו ארץ ציה ושוממה וריקה מכל סחורות יפות ומזהב וכסף ובני ישראל הביאו כל טוב לכאן במטמונות רבות . ובהתפשרם עם דוכסי ושרי יועצי מדינה בק"ק קראקא ואז לא הי' מלך בפולין רק י"ב וויווידס משלו ואלו קבלו את היהודים הראו להם את כל עשרם וגם לוו מהם שלשים מליאן זהב פוליש בתנאי כאשר אבאר לקמן וזה הי' תנאי מפורש שהיהודים ישארו תמיד בתבנית מלבושיהם שבאו לכאן . וכך נהגו עד זמננו זה ובשום דבר לא התערבו בני ישראל במדינה זו בגוים לא לבד במלבושים אף גם בלשונם מאסו לדבר בדברים המיוחדים שביניהם שמשו לשון אשכנזי בלי שום דבר אחד מלשונות רוסיש או פוליש . ובפרט בעסקי עבודות הבורא הבדלנו ד' מכל העמים ברוב חסדיו שרשות ניתן לנו תמיד בכל דור ודור מכל מלכות וממשלה מעמי הארצות שיכולים בני ישראל לעבוד את הבורא לפי דת אמונתינו בכל מקום שיהי' נמצאים שם עשרה אנשים. וגם הורשו כל אחד מהשררות במדינות
עמ' 19
פולין לבנות להיהודים בתי כנסיות לתפילות בנינים מפוארים וחשובים הנקראים מאתנו בית המקדש מעט:
והורגלו כל קהלות קדושות לבא לאלו בית הכנסתות להתפלל ערבית ושחרית בלבוש מיוחד לתפלה הנקרא מבני עמינו לעטניק ראק ועל ראשו כובע המכונה ברייטיל . ומצאנו בספר ישן ממחבר ספר מעלת המדת קדמון ספרדי הטעם למלבושים אלו הוא על שכל עבודת בית המקדש הגדול שהי’ לנו בירושלים נעשה ע"י הכהנים בני אהרן מלובשים בבגדי כהונה והקריבו את תמידינו וקרבנותינו בבגדי קודש ובצאתם לחוץ מהמקדש לבשו בגדים אחרים לשמושי חול . וכעת שאין לנו לא מקדש ולא מזבח ולא כהן לעבודה תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה מאה ועשרים זקינים וביניהם חג[א]י זכרי' ומל[א]כי הנביאים סדר התפילות במקום הקרבנות כידוע לכל יודעי ספר והביה"כ במקום מקדש מעט ולטעם זה נהגו קדושי עמינו ללבוש בעת תפילתם בביה"כ הק' לבוש מיוחד לעטניק עם הברייטיל הנ"ל שיעבוד עבודתו בתפילתו ככהן בלבוש מיוחד לתפלה וכן נהגו כל ישראל במדינות אשכנזי ומעהרין וכל בני ישראל שבקהלות הגדולות שבארץ פולין גדול וקטן במשך כמה מאות שנים עד זמנינו זה קהלות הישנות נוהגין במלבושים אלו כתורה להם שזה חילוקא דרבנן . ועוד אפשר שכשם שבגדי כהונה היו מכפרים כמבואר במדרש ויקרא רבה פי' למה נסמכו בגדי כהונה אצל פרשת הקרבנות לומר לך מה הקרבנות
עמ' 20
מכפרין אף בגדי כהונה מכפרים מבואר שםFootnote 119כל בגד ובגד על מה הי' מכפר ואם הקרבנות והבגדים מכפרים כשם שהתפלות המה לנו לזכרון במקום הקרבנות כן צריך לנו לאלו הבגדים להתפלל בהם לזכרון בגדי כהונה שהיו מכפרים שנאמר בהם חוקת עולם לדורותםאך כאשר נתיישבו מבני ישראל גם בהרבה מקומות במדינות פאדאלי ואקיריינע הצפונים לארץ פולין שמשם פתחו הרע פעמים ליושביהם מחמת מרידת עם הקאזאקין שבכל דור ודור חמסו ורצחו והרגו כמה ריבוי רבבות מבני ישראל. לכן לא נתיישב שם שום אדם חשוב וספון מבני ישראל כי אם איזה מדלת עם הארץ שלא הי' להם שום מחי' בקהלות הישנות הלכו להם על הבטחות השררות דהמקומות החדשים שנתיישבו ובנו להם בתים ובתי כנסיות לתפלה ובתי מדרשים ללומדי תורה וכן נהגו ולמדו בתוה"ק בגמפ"ת בפלפולים חריפים וחדים וגם במקרא ומשנה עם כל המפרשים הש"ס והמקרא ועם שאר ספרי תוכחות ליראים שבידיהם במשך כל ימי הזקנים תלמידי חכמים שהאריכו ימים שמה אחרי בואם לשם עבדו את ד' כפי מנהגי קהלות ישראל שיצאו משם . ואחריהם קם דור אחר אשר לא ראו ולא ידעו ממנהגי בני ישראל שבקהלות הישנות ועזבו הרבה מהם שהיו לישראל כתורה עצמה אינם חוששין למנהגים אלו ואינם מתקינים לעצמם מלבושים הנ"ל להתפלל בהם בביה"כ הק' אך באיזה בגד שהוא יוצא כל היום לשוק באלו הוא מתפלל
עמ' 21
ולומד אם היא בר הכי בלי חלוקא דרבנן הנ"ל:
ורעה גדולה מזו שגם פסקו התלמידי חכמים שבדורינו ללמוד התלמוד בפלפולי חריפתא כמנהגם היו מקדמת דנא' . ומאז גם בימי בחרותי בעיני ראיתי . וגם למדתי מפי רבותי ז"ל בכל התחלת הזמן דף גמרא המובחר מהרב אב"ד מרא דאתרא באיזה משיטות התלמוד עם כל מפרשי הש"ס והתאמצו התלמידים כ"א לפי השגתו לחדש איזה דבר בסברות הגמרא והמפרשים . ומתחילה עמד הרב עצמו ודרש לפנינו ברוב בקיאותו . וגודל חריפותו . מה שחידש בסוגיות התלמוד זה הנ"ל . ואחריו כל יתר הלומדים ומהתלמידים חידשו כ"א כפי השגתו בפלפולו. ובני עשירים היו מאספים את כל הלומדים לכבדם בביתיהם במיני מרקחת ומשקה י"ש ונהגו כן בכל תפוצות ישראל הרבה שנים אף במשך ימי חיי בהיותי בבית אבי ז"ל ישב על כסא הרבנות דק"ק באלחוב הרב המאוה"ג הגאון רבינו יעקב המכונה ר' יוקל בהרב המאוה"ג מוהר"ר מאיר זצ"ל הורוויץ ואחריו בנו הרב המאוה"ג הגאון מוהר"ר מרדכי ז"ל. ואחריהם הרב . המאוה"ג מוהר"ר משה סג"ל זצ"ל כלם למדו חילוקים בגמ' כנ"ל. וגם אלו הרבנים שהיו לפניהם החזיקו ישיבות ואף בביאתי אחרי נישואין שלי בשנת תק"ד [צ"ל תק"ב?] לפ"ק לק"ק טיסמניץ מצאתי שם עיר מליאה תלמידי חכמים לסופרים ועל גביהם חונה הרב המאוה"ג הגאון מוהר"ר מאנש זצ"ל שהיה מקדם אב"ד
עמ' 22
בק"ק פולינאה ומפיו למדתי כמה חילוקים במסכתא כתובות וגיטין:
ובאותו הזמן יצא לאור ספר חמדת הימים דפוס קאסטאנטינאFootnote 120וקנו אותן הספרים לביהמ"ד דק"ק טיסמניץ בעד שלשה אדומי'Footnote 121ועל שזה המחבר מורה לעם סגולות הלימוד בספרי הקבלה ברזין דאורייתא נתייאשו הרבה מהתלמידים מלימוד ש"ס התלמוד ומפרשיהם בפלפולא חריפתא אך אחרי שלמדו קצת מקרא בתורת משה ואפס קצהו מלשון המש' ופוסקים תיכף מתחילים לחקור רזין דאורייתא מפי המקובלים המה החסידים או בעלי השמות שמקדם היו מתייחסים לקדמוניהם שם זה והי' מתפארים אותם ומספרים מהם נסים ונפלאות שפעלו בקבלה מעשיות לרפאות חולים בקמיעות ולגרוש דבוקים רעים מבני אדם בהשבעות הרוחניים של מעלה איך שידעו שמותם ושמושם דכל אחד במשמרתו וכל העם היו יראים מהם ומהיזיקות השדים קטנים וגדולים מפחדים היו לצאת יחידים בלילה כאשר אבאר ברצות ד' איזה מעשיות מזה שאירעו בימינו. ומה שראיתי בעיני כמה אנשים מבני עמינו שנדבקו בהם רוח ואמרו שזה הוא רוח הכופרים שנשתמדו לדת הגוים כאשר מפילים עצמם לפני בתי כנסיות הק' בעת קריאת התורה בשבתות וב"ב ו"ה ומכין את עצמם באבנים גדולים מכות אכזריות על החזה ולפי הנראה אי אפשר לשום אדם לסבול מכות מות כאלו כאשר אני בעצמי בימי בחרותי . מן המתמיהים הייתי:
עמ' 23
עד שבהיותי בלבוב פגע בי חד מאלו הבעלי שמות אשר כבר הי' מיודעי ומכירי מקדם והפקיד תחת ידי ארגז או קופערט מלא ספרים וכתבים והתרה באזהרה גדולה למשרתי ואנשי ביתי שלא יגעו ולא יטלטלו הקופערט הנ"ל בכדי שלא יזיק איזה בהם שינהג בזיון להשמות הקדושים שבו אחר נתוודע לנו שאין בזה ממש ודבריו שקרים כאשר אבאר אי"ה איך שהודה בעצמו וסיפר לי איזה מתחבולותיו שעשה הוא עצמו לרמאות את הבריות וגם הרבה תחבולות שהמצאו שארי בעלי שמות בהשתדלותם להונות את העם להעלות מוראות בלבבם מפחד הזיקות השדים:
וזה נתוודע לי בשנת תקי"ח ותקי"ט ונתאמת לי שאין לנו לבני אדם אף לגוים ליראה מהזיקות השדים שהרבה מהקדמונים מסופקים ואיזה מהם גם מכחישים מצאותם כמו הרמב"ם ז"ל ושאר חכמי המחקרים ז"ל מאומתינו בחיבוריהם הרחבים והמרובים אינם מזכירים משום הזיקות לבני אדם מסיבות השדים כמו הרב המחקר החכם הגדול מוהר"ר יצחק בעל עקידה ז"ל, ורבינו בחיי בחובת הלבבות ויתר המחקרים הקדמונים והאחרונים אינו כותבים לנו שום דבר באיזה מאורע לסכנה לבני אדם מסיבות רוחות רעות ויראה מזה שגם לקדמונינו ז"ל לא הי' שום פחד ודאגה מסיבתם רק מזהירים אותנו להאמין בהשגחות שמו יתברך השומר אותנו מכל מקרה רעה ומי שאינו מאמין בהשגחותו ד' עלינו ועל כל בריאותיו בפרטות הוא כופר מוחלט ומסיר מעצמו השגחות השמים ונעזב למקרים רעים המה אוירים ורוחות המנשבים
עמ' 24
בארץ בתמידות ובהשגחות השמים המה לרפואה לצדיקים ולסכנה לפושעים כמאמר חז"לFootnote 122לעתיד אין גיהנם אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה ודן בה הרשעים והצדיקים מתעדים בה . וזה הוא שהנביאים מעידים הנה יום ד' בא בוער כתנור וגו' ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לדראון ולחרפת עולם ואינו מוזכר משום שד ומזיק – אך אך החטאים גורמים שהאויר יזיק לרשעים ולרפואה לצדיקים:
והנה זה קרוב לשלשים שנה או יותר שלא נשמע מנזקי השדים לבני אדם ולא ממצאותם במפולת הבתים הישינים אשר בני אדם הי' יראים לגשת ולקרב לבית המתועב מהם . והרבה שנראה להם כנגע זאת בבית רדפו אחרי אלו הבעלי שמות להביאם בכדי שיגרשו בהשבעות בשמות הקדושים את אלו הקליפות ובחמלת הד' עלינו נפקחו עיני בני אדם ונתוודע בעולם שקרות הבעלי שמות ופעולתם בהם כוזבות . ומאז אחר שנאבדו אלו הבעלי שמות עם ספריהם המרובים ורזיהם וסודותיהם להבל דמו הנה גם השדים המזיקים לא נראו יותר ולא ירעו ולא ישחיתו ולא יזיקו לשום אדם בר ישראל קטן וגדול אף גם משום גוי הארצות לא נראה מהם שום דבר קל אחר . ומעת ממשלת אדוננו האדיר הקיסר יר"ה מפחד שרי צבאותיו . שבאו עם חיילותיו . המרובים ברחו להם השדים כולם לגמרי מאלו הארצות. והבעלי שמות החליפו את שמותם בשם חסידים:
עמ' 25
ומרביצים תורתם מהרזין ודברי קבלה שבסודות התורה שבידם לתלמידים שלא למדו ממש כלום מהתורה שנמסרה לנו בע"פ ע"י משה רבינו ע"ה מהר סיני והוא התלמוד הקדוש שבידינו . המקובל מאבותינו . ומפי הגבורה מסיני ואלו אינן חוששין ללימודו . להבין עומקי חכמתו . בהלכותיו ובדברי משליו ומוסריו . בתוכחות מגולות לבני אדם באגדותיו . כאשר ביאר לנו הרבה מזה הרב המאוה"ג המחבר מוהר"ר שמואל אידלש בחיבורו מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות שלו ושאר מחברים קדמונים ז"ל הרבה מאוד מפרשים דברי אגדות התלמוד בנגלה ובנסתר בחכמות מפוארות לאין מספר:
ובני עמינו החסידים נ"י אינם לומדים מזה . הגם מהלכות הפסוקות לנו מפלפולי התלמוד אינם לומדים מזה כלום לידע מאיסור והיתר רק מה שמוכרחים לידע להראות להבריות שהנהגתם הוא כדת הש"ע וגם אינם יודעים כלום מהדינים הנמצאים בזוהר היות שאינן לומדים בו כלום ולא בשאר ספרי המוסרים והמחקרים הקדמונים והאחרונים שבידינו המפרשים לנו דברי תורתינו ודברי הנביאים והכתובים הקדושות בחכמות מפוארים וקבלות אמתיות שהי' להם בכתב ובע"פ מפי קדמונינו הקדושים:
וקהל החסידים הראשיים מכמה שנים היו מתנצלים את עצמם שאין להם שעה פנוי' ללמוד מחמת הכנתם לתפילתם בכוונות וטהרות גופם במי מקוה ומחשבתם במקטרתם הוא הלולקי שביד כ"א מקטר ומעלה עשן להס"ם
עמ' 26
הוא הקליפה ויצר הרעה המתגרה באלה הגדולים וטעם לזה אבאר ברצות ד' מה שמצאתי בספר ישן שחיבר חכם אחד מחכמי ספרדיים למה רוב העולם יהודים ולהבדיל ערלים קטנים וגדולים מתמידים לקטר תמיד עשב הטבאק . ואף שכוונתם להתנהג כמאמר חז"לFootnote 123הצדיקים הראשונים היו שוהין שעה אחת ואחרי כך מתפללין . ובזה מאחרים לפעמים זמן תפלת שחרית ומנחה גומרים עם צאת הכוכבים מה שהוא נגד פסקי ודיני הש"ע דהרב הב"י קרא ז"ל . אשר כל בני הגולה בכל קצוי הארצות קימו וקיבלו עליהם זה כמה מאות שנים בעודו הרב זה הי' בחיים חיותו נדפסו הארבעה ש"ע שלו בק"ק ווינעציע בדפוס דניאל בומברגי המדפיס הראשון . ומאז ועד עתה לא נוסף ולא נגרע שום דין מהוראותיו ופסקיו . אך כל ישראל נוהגים באורחותיו ומקיימים כל מצות התורה לפי דבריו . כמצווים לנו מהר סיני מפי הגבורה . כאשר הוא האחרון מבעלי הוראות שקדמוהו . כמו הטורים והאלפסי ויתר ספרי הפוסקים הקדמונים . שבידי רבנים המורים בצדק שלנו . ולא וויתר שום אחד דבר קל מדברי הש"ע:
הגם הרבה מנהגי ישראל שהמה לנו כתורה ואלו האלופים החסידים אינן רוצים לנהוג בהם ומי יתן והי' גם בזאת כוונתם ליראת שמים ולא להתפאר בחסידותו כאשר הרבה מגדוליהם אלה ברבם ואלה בסוסים הולכים בשיירות גדולות ממשרתים ותלמידים הרבה הרצים לפניהם לשבחם ולפאר אותם בפני
עמ' 27
המון עם הסכלים מספרים עליהם איך מופלגים בחסידות . ויוכל להגיד לכל איש שיחו ביודעו העתידות . ולגלות סודות . והמון עם ישראל בני יעקב שיראתם קודמת לחכמתם . יראים ובחלים מעונם שבידם מפחידים שלא יגלו עונם וקלונם לרבים מביאים דורונות ומתנות בסחר לידם ומבקשים ברכתם המה ונשיהם ובניהם אף שאינן יודעים אם אלו החסידים בני תורה המה ושלמים בתורה שבכתב ושבע"פ הנתונה לנו יחד מהר סיני . יען שכל מגמתם לידע נסתרות וחפצם לחקור אחר רזין דאורייתא. אשר מגלים לעצמם בהתאספם יחד לבית הגדול שבהם לשבוע עמו בסעודת שלישית דשבת ואז נתקיים בהם הברכה לשובע ולא לרזון . ובאמת ששום אחד מהם לא יודע עד מה מסודות:
וכמה וכמה פעמים אני בקשתי בעצמי מכמה מגדוליהם שהתאכסנו בביתי שיגלה לי איזה מהרזין דאורייתא ולא מצאתי שום מענה מאיזה מהם ומאז נתוודע לי במוחלט שאינם יודעים משום רזין רק מדברים מאיזה רמזים שבסיפרי קבלה מהרב ר' ישראל ב"ש ז"ל ואין להם שחר ומשאר ספרי הקבלה שכתבו מכוונות התפלות דהאר"י ז"ל באשר כולם חפיצים מאוד לכוונות התפילות באם באפשרי יהי' להם לכווין . וביותר מי שקולו ערב ועומד לפני התיבה ודאי תהילתו אמיתית בקהל חסידים כמאמר דוד שירו לד' שיר חדש תהילתו בקהל חסידים . כי שבח זה נראה לעיני כל אמיתתו . אבל שבחים שמשבחים לעצמם כוונות תפילתם ושאר שבחים מסגופים נוראים ותעניתם הקשים משבת לשבת ושאינן אוכלים שום דבר מהחי, ונזדככים את גופם למטהרים
עמ' 28
א"ע מכל טומאה שנטמאו מחטאות נעוריהם ובטבילתם המרובים והתמדיות נתחדש להם גופים חדשים וטהורים מכל טומאה כדכתיב לב טהור ברא לי אלקים וכו':Footnote 124
ובאלה השבחים אסור לספר כמאמר הגמראFootnote 125אל יספר אדם בשבחו של חבירו כי מתוך שבחו יבא לידי גנותו – ויש בזה המאמר לדקדק הרבה בלשון הגמרא . כי הי' לכתוב אל ישבח או יהלל את חבירו או יוכל לומר אל יספר מעלות ומדת טובות של חבירו ולא שבחו – ועוד האיך אפשר המספר שבח שיבוא לידי גנות . אך מאמר חז"ל בגמרא זו מדבר מאותן אנשים ששבחו יוצא מפיו עצמו היינו שצם או סיגף א"ע או שכיוון בתפילתו בטהרת גופו ומחשבתו לזה אמרו אל יספר אדם בשבחו של חבירו שיצא מפי עצמו שבאולי ימצאו אנשים שלא ירצו להאמין לדבריו בכוונותיו וסגופיו ויאמר שהוא זייפון ושקרן ומה לו לגנות גדול מזה לכן אמרו לשון שבחו אל יספר אבל שבח הנראה לעיני הכל יכול לספר להודות ולהלל לד':
כל זה נאמר נגד האלופים והרבנים החסידים הראשונים ז"ל שנהגו את עצמם בחסידות ולמדו כוונות האר"י ז"ל והאריכו בתפילתם במשך שלשה שעות ויותר בניגוני זמרה בקולות ערביםלשומעם וגם נהגו בסיגופים נוראים וקשים הראוים לתשובת הקנה כאשר ביארתי לעיל ועכ"פ מדת הענווה היו בהם ועיקרו את הרבנים הגאונים ותלמידי חכמים בכל אתר ואתר ולא העזו פניהם נגד שום אדם תלמיד חכם:
עמ' 29
ולא כן חסידי זמנינו זה כמה שנים מקרוב נועדו יחד גם לפרוץ גדר היראה וענווה בפרץ מרובה על העומד . היות שלא לבד שאינן חוששים לסיגופים הראוי' לתשובת הקנה ואף התעניתים המצווים לנו מחז"ל ואבותינו מימות הנביאים קבלו עלינו כתורה זה יותר מאלפיים שנה כל בני הגולה המפורדים ומפוזרים בהרבה ארצות העמים שונים ובני ישראל מקטנים ועד גדולים כולם צמים ומשלימים והמה רובם אינם צמים כלל . והתחילו להתפלל תפלה קצרה באין מזכיר עוד מכוונות האר"י ז"ל ואפשר גם בפירוש המלות אין להם חשש יותר לידע משאר המון עם יושבי הקרנות כנראה מתכלית למודם:
בהלכות התלמוד ובפסקי הש"ע אין חפצם . מחיבורי אגדות התלמוד ומפרשים ושאר ספרי המחקרים המפרשים מקראות והתלמודים המלאים מוסרים גדולים במליצות משלי החכמה ותוכחות סגולות אינן יודעים מאומה . ובמאמרי הזוהר הקדוש אין להם עסק כלל כאשר אבאר למטה . ובכל זאת חוצפתם מתרבה בהם מדי יום עד שמלאה לבם לדבר נגד מלכים מאן מלכי רבנן גאוני ארץ היושבים על כסא ההוראות בקהלות ישראל בדברי בזיון וקצף שאין להעלות על הכתב מפני כבוד ישראל ותורתם . ובאיזה מקומות וקהלות העיזו פניהם לחלוק על רבניהם ולתרפם עד שלא יכלו לסבול שבט רשעתם . ועזבו כבוד רבנתם ועזבו דירתם . ופינה הודם וזיוום והדרם מקהלתם . ונתקבלו לממשלת
עמ' 30
הרבנות לקהלות אחרים כמו הרב הגאון המפורסם מוהר"ר משולם נ"י אב"ד דק"ק
טיסמניץ רק עבורם עזב רבנותו ונתקבל לאב"ד לק"ק פרעשבארג ראש הקהלה במדינת אונגרין וגם שם לכבודו ולתפארתו עלה . ואם בזה נפלה שלהבת גאוותם וטח עיניהם מראות וערל לבם בסכלותם מלהבין גודל
המעלות והמדות כבוד הרבנים ותלמידי חכמים והצדיקים נ"י שפאר תהילתם נראה לעיני כולם גודל בקיאתם בחדרי התלמוד והפוסקים הקדמונים והאחרונים והתמדתם המרובים בהם בפלפולים חריפים והורים ומורים הדרך שילכו בה כלל בני הגולה עדת ישראל כדת תורתינו הקדושה הגלויה . ונתונה לנו כדכתיבFootnote 126הנסתרות לד' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת וכו' כי היא חיינו – ואורך ימינו . ומפרשי' לעוה"ז ולעוה"ב לזה אין לנו עסק בנסתרות כנראה שאין שום אחד מהקדמונים הגאונים והרבנים ולפניהם התנאים והאמוראים מיום שפסקה הנבואה והנביאים עצמם לא התנבאו דיבור אחד מסודות ומרזין דאורייתא כמו שאי' בתוספתאFootnote 127במופלא ממך אל תדרוש במכוסה ממך אל תחקור במה שהרשיתי לך התבונן ודע שאין לך עסק בנסתרות לזה כולם עסקו בתורה מגדולים ועד קטנים בלי הוכרה משום סודות:
ולזה כבר קדמון זקן הגאון הגדול החסיד מוהר"ר יוסף יעבץ זצ"ל ה"ה בחיבורו השלישי ספר אורח חיים [! צ"ל אור החיים] שנדפס פעם ראשון זה שני מאות שנים וכעת נדפס בלבוב במצות והוצאות הרבני המופלג ונגיד המפורסם כבוד
עמ' 31
מוהר"ר יהודא ליב בהרב מוהר"ר שניאור זצ"ל מק"ק באלחוב וכעת הוא מספוני ונגידי ק"ק לבוב הבירה . והספר זה הוא קטן הכמות ורב האיכות וכותב בפרק הראשון שבו בזה הלשון:Footnote 128להודיע כי אין ראוי לטייל בפרדס התורה עד ימלאה תורת ד' ואהבתו . גלוי וידוע לכל יודעי דת ודין כי חכמת תורתינו הקדושה תתחלק לשני חלקים . החלק האחד הוא ידיעת פירוש המצות על אמיתתם . והחלק השני המה סודות התורה . לכן צריך שיוקדם החלק הראשון לחלק השני קדימה הכרחיות כי אי אפשרFootnote 129להשיב החלק הב' אם לא קדם ידיעת החלק הראשון . וזה יתבאר מן השכל ומדברי חז"ל ומן הכתובים:
אמנם מן השכל כי מלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא. וכמו שאיש כפרי לא ימצא חן בעיני המלך להיות מאנשי סודו. אם לא קדמו לו מעשים נרצים אל המלך . משל לאחד שהי' משרת בבית המלך באמונה במלאכתו חוטב עצים ושואב מים . וכראות המלך טוב לבבו יעליהו למדרגה גדולה מזו יותר . ממדרגה למדרגה עד יבחרהו המלך לשבת עמו ולהיות מאנשי סודו . מצד אשר נמצא נאמן וזריז בכל מלאכת המלך:
כן הדבר בסודות התורה כי לא יזכה אליהם אם לא קדם לו מציאת חן בעיני מלך מלכי המלכים הקב"ה. מצד עשיית המצות בלב שלם מאהבה וידיעת תלמודים. וזה שאמר אדון הנביאים אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני [נא] את דרכיך.Footnote 130ומציאת החן הוא עשיית רצונו ית' בלב שלם כאמור ונח מצא חן בעיני ד'. וכתיב בתר"י אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים הי' בדורותיו . והנה
עמ' 32
מענותנותו של משה רבינו ע"ה שהזכיר מציאת חן בלשון מסופק אם נא מצאתי וכו' . והשם ית' השיבו בלשון ודאי כי מצאת חן בעיני . והחושב להגיע או להשיג ידיעת חלק הב’ קודם השגתו הא' גדול עונו מנשוא:
כי אם המלך נתן לעבדיו שני ספרים . ואמר להם התבוננו בראשון כל תכלית ההבנה . והזהירם על כך באזהרות גדולות . ועל השני צוה השמרו לכם פתוח אותו ונגוע בקצהו עד אומרי אליכם פתחוהו והביננוFootnote 131בו . והם עשו להפך ושלחו יד באותו ספר השני והראשון הניחו בקרן זויות ולא ראוהו ולא ידעו מה הוא. אין ספק אלא שחייבו את ראשם למלך . כן אנחנו נצטווינו מפי ממ"ה הקב"ה להתבונן בתלמוד מצותיו ולמדתם אותם וכו' . ושננתם לבניך ודברת בם וכו' . ואחר זה אם נמצא חן בעיניו הוא יגלה לנו ענין הספר השני ואנחנו עושים להפך כי החלק אשר נצטוינו בו רחוק מכליותינו וממחשבותינו ומכש"ק . החלק השני אשר הוזהרנו עליו לבלתי נגוע בקצהו ואנחנו מתפקרים בו וחושבים מחשבות משכלינו הקל בלי שום תענית ותפלה להש"ית' שיגלה לנו סודות כאשר עשה אדון הנביאים . ואמר אם נא מצאתי חן וגו' . והמשל הזה לא בדיתיו מלבי כי מצאתיו לחכמים הקדושים ז"ל:Footnote 132
נמצא לפי זה כי הדור הזה אשר חרבות שיניו ומאכלות מלתעותיו ואין חסד ואין דעת אלקים בארץ . ואין אדם אשר עושה מצוה לשמה כי אם להתגדל ולתפאר ואין אתנו יודע עד מה . לא שתא סדרי ולא תלתא ולא מסכתא ולא פסק כסדרו . אסור לנו להתבונן בסודות התורה . וחטאנו עם אבינו הראשון אשר נצטווה מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת וכו' . והוא שלח ידו בו הפך רצון קונו ונקנסה עליו
עמ' 33
מיתה. כמו שנקנסה על הדור [הזה] כמה צרות קשות מן המות . ד' למען שמו יצילנו מהם. ומדברי חז"ל אע"פ שנראה מיותר כי כל התלמוד מלא מזה ומבואר לתינוקת של בית רבן . אחריFootnote 133עתה עם הארץ המוכים בסנורי גאותם . בחושבם שהשיגו סודות התורה ותעלומותיה מבלי ריח תורה וטעם מצות אביא לך קצת דבריהם:
אמרוFootnote 134ארבעה נכנסו לפרדס אלישע אחר ור' עקיבא ובן עזאי ובן זומא . אחר קצץ בנטיעות קראו עליו אל תתן את פיך לחטיא את בשרך . בן עזאי הציץ ונפגע קראו עליו דבש מצאת אכול דייך וגו' . בן זומא הציץ ומת קראו עליו יקר בעיני ד' המותה לחסידיו . ר' עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום קראו עליו הביאני המלך חדריו . ואף ר' עקיבא בקשו מלאכי השרת לדוחפו אמר להם הקב"ה הניחו לו לזקן זה ראוי להשתמש בכבודי:
הנה רבותי וגאוני הם החסידים היראים את השם החרדים אל דברו כבר אתם רואים בעיניכם כי אלה הארבעה היו גדולי ישראל . חכמים אשר עמהם עוז ותושיה . ספרא וספרי וכולה תלמודא ואחרי כן ערבו אל לבם לגשת אל סודות התורה וקרה להם מה שקרה ולא נמלט מהם איש כי אם ר' עקיבא אשר למד משנה והרביץ תורה בישראל מ' שנה וגדלה נפשו בעיני ד' עד אשר אמר למלאכי השרת הניחו לו וכו':
עוד אמרוFootnote 135על ר' אליעזר אשר רקאFootnote 136עליו טובינא דחכימי והי' מתקרי מריה דארעא דישראל לרוב חכמתו וחסידותו. ואמר לו ר' יוחנן תא ואגמרינך מעשה מרכבה ואמר אכתי לא קשאי אנכי. הנה כי אע"פ שהי' בתכלית השלימות
עמ' 34
לא בטח בלבו ללמוד סודות התורה כי לא הי' זקן. כי סודות התורה אין ראוי להשתדל בהם כי אם החסידים הלומדים. המופלגים. כי הם כמו שנתחבר אל המלך ונכנס בחדריו. שאם לא יהיה ראוי ויבוא לחדר המלך דמו בראשו. כמו שנאמר פן יהרסו לראותFootnote 137אל ד' ונפל ממנו רב. ודבר הורה על זה מה שאמרוFootnote 138הניחו לו לזקן זה ראוי לו שישתמש בכבודי. דומה למה שאמר אם נא מצאתי חן בעיניך ואם תבקש בכל אלו הדברים תמצא כי לא לבד על ידיעת חלק הראשון היו מקפידים. כי גם על זקנה ושיבה וענוה יתירה הצריכה להם לחסידים הרוצים לבוא לסוד ד:'
ואוי להם לתרבות אנשים חטאים. שועלים קטנים מחבלים כרמים אשר לא טעמו טעם בשר משנה ותלמוד. ולא הריחו ריח יראת שמים. רק לחמו לחם רשע ויין חמס הגאווה שתו עד לשכרה. יעןFootnote 139הכתובים די לנו מוסר מהאיש משה עניו מאוד אשר הסתיר פניו מהביט אל האלקים. ואמרו רז"לFootnote 140בזכות ויסתר זכה לקלסתר שאמר אם נא מצאתי – ודוד ידיד השם אמרFootnote 141סוד ד' אל יריאיוFootnote 142ובריתו להודיעם. העיד על כל דברי כי לא יוודעו סודות התורה כי אםFootnote 143מפי הש"י. למאן די יצבא יודיעם כאומרו בי ד' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. וכבר נשלם החלק הראשון תהלה לאל. ע"כ דברי הרב ר' יוסף יעבץ בספרו אור החיים הנ"ל פרק ראשון . ובאם שירצה איזה קורא לקרות ספרו הנ"ל ימצא הרבה חקירות וביאורים בענין הנ"ל:
והנה גם החכם ומחוקק בישראל השר דון יצחק אברבנאל כתב בראשית הקדמתו לחבורו הקטן עטרת זקנים שנדפס פעם ראשון בשנת שי"ז לפ"ק ופעם שנית בשנת תצ"ט לפ"ק באמשטרדם בזה הלשון:
עמ' 35
כי שמעתי דבת רבים יודעי דתFootnote 144ומביני מדע חדשים וגם ישנים מוצאי דבת אנשים צדיקים וטובים זקני העם ושוטרין מתנבאים במחנה רואי פני המלך ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר . ויוצא דבתם רעה לאמור ברכו אלקים בלבבם ויחפאו אצילי ב"י דברים אשר לא כן אשר לא כדת שגו ברואה וימירו כבודם כבוד אלקים בתבנית אבן דומם נופך ספיר ויהלם . והוא עון פלילה יום תת ד’ ג"שם . פקו פלילה אשר כללה מן הגשמיותFootnote 145מה שכללה דברי בד'. ויאמרו איש אל אחיו מן הוא ואיזה הדום רגליו ספיר גזר"תם גזרו אומר עמדו רגליו ביום ההוא על מראה אבן ספיר דמות כסא בחשכה יתהלכו במהמורות בל יקומו . עזבו את ד' ותהי להם חזות הכל חזון נפרץ . ויקומו לצחק ויאכלו וישתו. ואולם בעבור זה בני מות המה נתחייבו כליה ממתים מחלד . ויקרא ד' אלקים ביום ההוא המותה לחסידיו בני תמותה . אם לא כי צורם הצור תמים פעלו הטה אוזן לשמוע אל הרנה ואל התפלה . וציר נאמן לשולחיו בכה ויתחנן לו . לא יומת איש ביום הזה הן עוד היום גדול ממותי תחלואים ימותו ועתה למה נמות לעיניך . ויעתר לו אלקים האריך אפו ביום ההוא . והי' ביום פקדו ספו תמו מן בלהות חזיונו ובאש ד' יבא ותאכל בקצה המחנה החטאים האלה בנפשותם . ע"כ דברי המחבר ע"ז הנ"ל:
נחזור לענינינו ונבאר יותר סיבת ביטול תורה בלימוד ופלפולי הגמרא והפוסקים . יען שמאז ומקדם כשנתגלה הזוהר הקדוש כבר התחילו הרבה מהעצלים להתרשל מלעסוק במפרשי התורה בנגלה לנו מסיני בחוקותיה בדקדוקיה ופירושיה בהלכותיה
עמ' 36
בע"פ איש מפי איש מאבותינו עד משה רבינו ע"ה אשר רחבה היא מן הים וארוכה מארץ מזה לזה. המתעצלים אינם מכניסים א"ע ללמוד התלמוד ומפרשיו ופלפוליו הגלוים וחריפים הצריכים איש מבין בלב פתוח כאשר חז"ל מחברי התלמוד הקדמונים והאחרונים נראה מחיבוריהם שהיו לבבם פתוחים כפתחו של אולם בתורתינו שבע"פ הק' ואיזה מבני עמינו אשר אין להם לב להבין עמקי התלמוד בהוראותיו בעסקי המצות וקיומם כדת התורה וחפיצים להראות עצמם להמון כתלמידי חכמים מפוארים ומשבחים בפני המון עם את גבוה לימוד חכמת הקבלה בסודות התורה רצים אחרי גדולי החסידים ללמוד ולשמוע מהם רזין וסתרי תורה אף שאין להם ידיעה שלימה בהגלויה אשר ממנה תוצאות חכמה להורים ומורים לנו הלכות פסוקות כמו
הרבנים וגאוני ארץ שבכל קהלות ישראל רובם ככולם מבלים ימיהם בהתמדם בלימוד הלכות הגמרא ופוסקים קדמונים ואחרונים בכדי שידעו לשאל ולהשיב על שאלה שיזדמן לפניהם ומהם יצאו טבעם בעולם בספרי שאלות ותשובות שכתבו הרבנים בעלי הוראות הנ"ל אחרי שפסקו הגאונים:
וזולת אלו הרבה מהתלמידים שמו עיונם במקראות ואגדות התלמוד ביגיעת הרבה ושקידות גדולות חוזרים אחרי ספרי המחקרים החכמים הקדמונים שבדבריהם כולם מוסר במשל ומליצה בתוכחות מגולה ואלו הולכים בנתיבתם וחוזרים בעיירות כל קהילות ישראל ונשמעים קולם כשופר המחריד את העם לשמוע חכמה ומוסר השכל במשל ומליצה . ומהראוי היא להחזיק התלמידי חכמים כאלו הרבנים אב"ד הצדק וגם את המוכיחים או מגידי מישרים כאלו בכל מקום שהם נמצאים בקהלת ישראל לפרנסם מקופת הקהל והעדה . יצ"ו:
עמ' 37
ובפרט בקהלות שיש להם בתי דינים מחוייבים כל בני ישראל עצמם להתמנות עליהם רב הגון לאב בית דין וב"ד צדק שידונו דין אמת עפ"י תורתינו הק' בנקוב להם שכרם מקופת העדה שלא ישאו פנים לשום אחד ולא גורו משום אחד. ואף שמצד הממשלה יר"ה יע"א [יגן עליה אלהים] אין כח ביד ב"ד ורב להזמין את איזה מבני עמינו למשפטם אך שמבואר בסיסטעם מהק’יר"ה שמותר לנו ולרבנינו לערוך משפטים לפניהם בתורת קאמפראמוסט, היינו זבל"א וזבל"ב והרב הוא השלישי או הראש תמיד על שהוא התמנה בהסכמת כולם בודאי הוא מרוצה לכל העדה:
וכן נעשה פה ק"ק באלחוב יע"א קיימו וקבלו על עצמם כל בני קהלתינו יצ"ו וחתמו כתב הרבנות לכבוד הרב המאוהג"ל הגאון מוהר"ר דוד יעקב נ"י בהרב הגאון המנוח באופנים אלו שכל אחד מבני קהלתינו יצ"ו מחוייב לעמוד בכח הזמנתו לפני ב"ד הצדק ולשפוט עם יהי' מי שיהי' בלי שום אפילאציע . ות"ל זה סוף שנה שניה הרב הנ"ל יושב בשלוה על כסאו ההוראה ואין אחד מעדתינו יצ"ו לערכאות לדון אף משפט הקל עם יהודי חבירו במשפטיהם . ואולי יתן ד' גם בלבם של כל בני גולה שארית ישראל שבקהלות מדינות אלו ויסכימו ליתן לכל רב ואב"ד שלהם תוקף ועוז לעשות משפט צדק לבני עמינו עפ"י דת תורתינו הק' וזאת לא לבד שיעלה לעזר מעט נגד גדירות וביטול משפטים אף יקויים מצות עשה . שופטים תתן לך וכו'.Footnote 146עפ"י עצמיכם ולא עפ"י שררות המושלים כאשר נהגו עד עתה מי שהרבה מוהר ומתן לשררה נתמנה לרב ומורה אף במעט הסכמות אנשי העדה . ולפעמים נתקבל אף שאינו הגון לאב"ד:
עמ' 38
ובפרט כעת נטבע שיבוטל נתינת הגלגולת מראשי בני ישראל . ונתחדש נתינה מנירות שבת . ושוב לא יצטרכו שרי הממשלה להתמנות לנו ראשים היינו רעגירורש שהושיבו עלינו רק לבטחון בגביות מעות הגלגולת הנ"ל . וכשיבוטל הנתינה לא יתנו לנו ראשים . וישארו בני עמינו כצאן בלא רועה ח"ו . יעלה גלות זה מר מכולם . כאשר מדי יום ממש מתאמצים שונאי ישראל גוים עריצים מוצאים דבת רעות ושקרים הרבה על בני עמינו לפני שררות הממשלה בכדי לקעקע ביצת ישראל ולהפר מצות התורה והדת חו"ש . אשר זה כמה שנים היהודים אומללים מסוגרים או מוגבלים מאוראנדיש בכפרים ומחזיקי הרחיים והמכסים ומהרבה מארופיות הטובים . ואין מי יעמוד בעדינו שמו הגדול יעמוד לנו בעת צרה:
ויתן ד' בלבם דכל בני גולה עדת ישראל מדינות אדונינו האדיר הק"ירה שיסכימו
כולם כאחד לא לבד לבחור להם רב לאב"ד באופנים שבארתי לעיל . אף גם יתרצו ויחפוצו כולם כאחד לחזות מכל העדה אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת שונאי בצע ולבררם עפ"י רוב הסכמות העדה . שבעה אנשים . כאשר מקדמת דנא בכל קהלות ישראל התמנו מדי שנה שבעה טובי עיר עפ"י רוב דיעות והי' להם כח והרשאה מכל העדה לעשות בעסקי הקהל כישר בעיניהם לערוך את כל אחד . כפי משאת הונו מה שיש לו ליתן לכל מאה זה’ להצטרכות הקהלה יצ"ו – ולגבות ממנו . ולהוציאם להצטרכות הקהלה לבנות ולהרוס לנטוע ולעקור וליתן מתנות כפי הבנתם למי שיסכימו ברוב דעתם לאיזה שררות מהמושלים עבור איזה השתדלות טובה לכלל הקהלה . הגם באם שיתן ד' שעה מוכשרה ויורשה לנו לעשות אסיפה גדולה מכלל הקהלות . שכעת אסרו לנו שרי הגובערוג יר"ה שלא נעשה מבני ישראל שום
עמ' 39
אסיפה . ושלא יוצאו שום פרוטה מקופת הקהל על איזה משולחים לווינא או אף ללבוב . וכשיתמנו בקהלות שבעה טובי עיר. בודאי ימצאו תחבולה מובטחה להתיצב לנוסדו יחד הרוזנים אחד אחד מעיר ובהתאספם כולם בודאי יעלה ביניהם עצה מוצלחה בעצת ד’ שלעולם תעמוד לטובת כלל קהלות ישראל:
ומובטחים יהיו שאם יעלה הסכמתם דכלל ישראל להתמנות עליהם רבנים ובתי דינים צדיקים עם מנהיגים וראשי עדה ישרים . ובזה יקויים מצות עשה מפורשה בתורה שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ד' אלקיך נותן לך לרשתה . ופירשו רז"ל תתן לך עפ"י עצמך ובהסכמתך ולא . ובזכות זה גם יקויים בנו הברכה השיבה שופטים כבראשונה ויועציםעפ"י שררות המושלים . כבתחילה . ולא כאשר נהגו בני ישראל במדינת פולין מכמה מאות שנים הרבה
מהם הרבו מוהר ומתן להשררות בכדי שיתמנו לרבנים כאשר כתב מזה הגאון הגדול הרב המופלג חכם הכולל מוהר"ר משה חאגיז ז"ל בספרו משנת חכמיםFootnote 147שחיבר על מ"ח דברים שהתורה נקנית בהן וז"ל בחלק ראשון מעלה י"ז סימן ת"ה:
ומה מאוד תמה אני ורעדה אזרתני איך ימלאום לבם של שום רב לקבל רבנות על פי ממון לשררה. דמלבד מה שאיסורו מבואר מצד הדת והשכל. בפרט אחרי שמעם וראותם מעשה שהי' בק"קFootnote 148לבוב מהצוואה שעשה האב"ד הקדוש מוהר"ר חיים רייצלס זצ"ל בערב שבועות משנת דאשתקד זו שנת תפ"ח היינו פתח ד' אוצרו לקבל נשמת קדוש זה שמימות ר' עקיבא ועד עכשיו לא קם כמוהו. ויוצא ד' כלי זעמו. כי מלאכה היא לד' אלקים צבאות. בכללות ארץ פולין. שכך עלתה בימיהם וימינו. להיות צדיק יסוד עולם מקדש שם שמים ברבים. ולסבול כמה יסורין ועינויים
עמ' 40
קשים כקדם מיתה ושרפה שגזרו עליו . והכל קבל עליו בשמחה . והתודה ברבים שמה שצוו לחתוך ידיו הי' מפני שסיפר מעותיו בידו לשררה לקבל הרבנות . ומה שצוו וגזרו לחתוך את לשונו הי' מקבל לעונש מפני שלמד לשון לאטייניש ושאר לשונות העמים . ומה שגזרו עליו לרצותFootnote 149את מוחו הי' מקבל עליו לעונש שהי' מדברFootnote 150בדברי העולם ופוסק מדברי תורה . וכן נמי על מה שגזרו עליו להוציא את לבו והוא עודנו חי . כי שאר הגוף לא פלט ולפיכך הי' נדון להשרף . ולכן הי' מצווה לכל בני ישראל להתרחק מן השררות ומן המחלוקת . ומללמד את בניהם שום לשון מלשונות העמים . ושלא לקבל שום רבנות ע"י ממון:
ואחר שראה את אחיו החסיד מוהר"ר יהושע זצ"ל שמת בבית האסורין שישב עמו ונגזר עליו לנקוב את ארכוביFootnote 151רגליו ולקושרם בזנבי הסוס כדי שילכו הלוך וסחוב שנגרר על כל אשפה וטיט . התפלל מנחה והצדיק עליו את הדין ככל האמור . ויותר מזה כמו שנראה מהצוואה שלו . ומסר עצמו לעינוי ולמיתה משונה ולשריפה כאמור . ויצאה נשמתו באחד . אשריו ואשרי חלקו שזכה לכך . ואוי לו לדור שכך עלה בימיו . כי בעונות הרבים הקול נשמע שיד פושעי ישראל היתה במעל הזה.Footnote 152
ובהיותי בק"ק לבוב שמעתי מפי זקן אחד ר' מאיר שמו ז"ל . וסיפר לי איך שהלשינו לפני השררה היינו הסטאראסטי בלבוב איך שאמר הרב הקדוש הנ"ל על הסטאראסטי שהוא עני ודלת למי יכול לשבעו ולמלאות חסרונו בממון . ובשמעו השררה דברי הרב נעשה שונאו שנאת מות להרב ובסיבת זאת העלילו על אלו הרבנים הקדושים הנ"ל איך שהם החזירו מומר יהודי מדת נוצרי לדת יהודית . והביא את המומר והעמידו אותו לפני קהל יהודים ואלו הרבנים הנ"ל עמהם . ולא ידע המומר ולא יכול להכיר את הרבנים. ובראותם הרבנים שהמומר מוכחש בדבריו הכוזבים על הרבנים. והוא אינו מכירם. צווח ככרוכיא מלשון לאטיין פראטעסטר וכשמעו המומר את קול הרב תיכף רץ אליו ואמר
עמ' 41
לפני כל הפריצים שהתאספו שמה בבית המשפט זה הוא הרב שהחזיר אותי לדת יהודית. ובסיבת זה נגזרו עליהם מיתה. ומתו על קדושת שמו ית' בעו"ה כנ"ל:Footnote 153
אשר ודאי על שמועה רעה כזו . מחוייבים אנו לקרוע סגור לבבינו הערל משמוע אל דבר ד' כי הוא יתברך היודע כמה חרה לי וכמה מהצער ויגון מר ורע נגע אל לבי מכח מעשה זה . ועל הכל דאין אני רואה בדורותינו דור יתם זה מי שיעמוד בפרץ לתקן בתיקון הראוי את הדבר הרע הזה . ולגזור ולהחרים בכל תוקף על כל ק"ק שבגולה בכל אשר צוותה התורה וצווי הקדוש הנזכר . ומי ראה כזאת ומי שמע כאלה ולא ירך לבבו . להיות מואס ברבנות כעין זה המביאו לידי נסיון כזו . על זאת ודאי תאבל הארץ. ויחרד כל לב על מה עשה ד' ככה לארץ הזאת . ומה יהי' באחריתינו בהמשכות הגלות המר הזה עד מתי ד'. כי אין מנחם ואין מנהל לנו. ואין לנו על מי להשען כי אם על אבינו שבשמים . הוא ברחמיו יעשה עמנו אות לטובה . למען שמו הגדול. ויקויים בנו מקרא שכתוב . ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה:
ולדבר הזה וכל כיוצא בו . שאני כותב במלאכה קטנה זו . יסלח ד' ויסלחו לי ארזי הלבנון חכמי רבני ארץ . כי לפניו ית' גלי דלא גבה לבי ולא רמו עיני וגו'. ואם דברתי עד הנה אינו אלא מדאגת לבי שת"ל ית' כיוון שאני מבחוץ אני רואה ושומע דברים אשר לא הייתי רוצה לשמוע בזילותייהו דרבנן ומחילול ד' ותורתו שנעשית שיחתן של ת"ח קלה בפי ההדיוטות ואין לי פה להשיב ולא מצח להרים ראש כנגדם. כי כל אלה הדברים מפיהם הם יוצאין . ולא ידעתי מה להשיב כי אין בפי מענה:
יען רואה אנוכי רוח ד’ דבר במהרש"א ז"ל שכתב בשביעי דסוטה ז"ל על מה שכתב
עמ' 42
ותו רבי אבוהו אימנו רבנן עליה לממניה ברישא וכו'. אחר שפירש ענין ענוותנותי' ד"ר אבוהו מאי הוא . סיים דבריו אבל ראיתי גודל הסיבה בזה . שהבעלי בתים הם הם הממנים ומבררים להם ראש כפי רצונם . לפי הנאות דכל אחד מהם. וביתר בממון . אבל מן הראוי שהלומדים והרבנים בכל עיר בעצמם . יבחרו להם איש ראוי להיות ראש ב"ד שלהם . כמו שהיתה בדורות הראשונים. כמו שמצאנו בהך עובדא לר' אבוהו דאימנו רבנן עליה לממניה ברישא וכו' . וכן בהך דהוריות דרבן גמליאל וב"ד מינו את ר' אבן חסמא ור"י בן גודגדא לראשים עכ"ל . ויבוא שלום וינוח על משכבותיו . דידע וראה שורש הדבר מכה זו המהלכה . לכך נשכבה בבשתינו . ותכסינו כלימתינו . ואוי נא לנו כי כך עלתה בימינו . המרחם הוא ירחם ויחוס על פלטתינו . וישקיף השקפה לטובה על דלותינו . כי אביט ואין עוזר ואין סומך מפלתינו ואין לנו על מי להשען כי אם על אבינו שבשמים . ויקויים בנו מקרא שכתוב ואשיבה שופטיך כבראשונה וגו'. ע"כ דברי הרב ר' משה חאגיז בעל המחבר ספר משנת חכמים:
ועוד רעה גדולה מזו נתהווה . כעת מבני עמינו . איזה שלמדו מבחורי אשכנזים המגולחים . ומורגלים מנעוריהם בתאוות עה"ז . ומוותרים לעצמם כמה ממצות עשה ולא תעשה . שהרבה מהם נתערבו בגוים . ולמדו מהם בטול להכחיש הכל ובעוה"ר אלו פוקרים טפי ויותר מהצדוקים ובייתוסים שהיו בימי בית שני ונאדרו ונהרגו מן העולם בעת חורבנו . לכן אמרתי מהרואי לכתוב מה מידיעת האל מה שלקטתי מספרי חכמי הספרדיים המחקרים הקדושים:
עמ' 43
ידיעת האל יתברך
לא שלמה לאדם ידיעת מה ממהות וחכמות הבורא ב"ה . ולא השיג שום אחד מהמחקרים . הענינים הנעלמים . והגלוים על אמיתת ידיעתם . כמאמר הנביא ישעיהו ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו . וכתוב עוד ואל מי תדמיוני ואשוהFootnote 154ואם איזו בקשו להשיב דבר אשר לא יושב אולת יחשב להם . ומחלוקותיהם בזה חטא הוא . כי מי יוכל להכריע ביניהם:
וראוי לנו לחקור מקדם מהות נפשינו . אשר בקרבינו . טרם שנחקור לדעת מהות יוצרינו . וגם הוא מאמר הפלוסופים . דעו נפשיכם – ותדעו אלקיכם . ועוד אמרו אם הדברים יגעים בענין הנפש שניכרים לנו פעולותיה כ"ש בענין יוצרינו ית' שמו . שאי אפשר לשום אדם להשיג אפס קצת מפעולותיו ולזה אמרו תכלית שנדעך הוא שלא ידעך . וכן כתוב ומבשרי אחזה אלקיםFootnote 155. ופירושו כאשר גוייתינו הוא מארבעה יסודות אש רוח עפר מים . חלקו מעולם השפל . ונפשינו הוא רוחנו . וחלק אלקי ממעל . וכל פעולת אדם וטבעותיו ממנה . לזה מכנים את גוף אדם בשם עולם קטן . ומראים בחלקי גופו ובאדריו כל הדברים ממש הנמצאים בשמים ובארץ . היות שברא את האדם בדמותו ובצלמו כאשר השמים והארץ עם כל העולמות כולם המה גוף אחד. ואלקים ב"ה בהם נשמה . ומשגיח ופועל הכל בהם בטובעותיו . היות שאותיות אלקים ואותיות הטב"ע עולים בגימטריא אחד ומספרם פ"ו . כי אלקים נשמת עולם וטבעותיו הוא אחד קדמון ולא כמו שחושבים איזה פוקרים ימ"ש . ואומרים שטבעת העולם
עמ' 44
פועלים בעצמם בלא משגיח חו"ש . זה שקר גמור וכל בקרתם בור רוקים . ואנחנו מאמינים בודאי בלי שום ספק . אחרי כל החקירות שעשינו בשכליות . לדעת את אלקי אבינו . כמצווה לנו דע את אלקי אביך. מצאנו שאלקים זה אשר ברא הכל הוא אחד . קדמון במצאותו בכל העולמות . ומחשיב בהשגחתו . להשפיע לכל שאר הנמצאים טובתו. כנאמר טוב ד' לכל שברא אותם לאות על אחדותו שנאמר ד' אחד. והחל חדשות שניכר חכמתו דכתיב ד' בחכמה יסד ארץ. ויצר יצירות לעד על גבורתו . שנאמר וגבורותיך יגידו:
לכן צריכין אנו להאמין ולידע ידיעה בתורה בלי שום ספק ובתמים . שיש אלקים בעולם. והוא אחד ברוך בורא הכל את השמים ושמי שמים וכל צבאם . הארץ וכל אשר עליה . הימים וכל אשר בהם. והוא מחיה את הכל ברוב רחמיו וברוב חסדיו . ולא מטובו קדמו לו בריותיו . כי אם בטובו וחסדיו עליהם . כענין שנאמר טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו . ואומר זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה . וכן הוא אומר מי הקדימני ואשלם . תחת כל השמים לי הוא. ואמרו חז"ל באגדהFootnote 156עתיד בת קול להיות מפוצצת בראשי ההרים ואומרת מה העל אל כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו . ורוח הקודש אומר מי הקדמני ואשלם. מי קלס לפני עד שלא נתתי בו נשמה. מי אל לפני עד שלא נתתי לו בן זכר . מי עשה מזוזה לפני עד שלא נתתי לו בית . מי עשה מעקה לפני עד שלא נתתי לו בית וגג . מי עשה סוכה לפני עד שלא נתתי לו חצר. מי הניח לקט שכחה ופיאה עד שלא נתתי לו שדה . מי הפריש לפני תרומה ומעשר עד שלא נתתי
עמ' 45
לו גורן. מי הפריש לפני קרבן עד שלא נתתי לו בהמה. עלי לשלם שכרי . למה תחת כל השמים לי הוא. שהכל שלי ומשל הוא נותן לי . ובכל מקום עלי לשלם שכרו . ואמרו עוד מאי דכתיבFootnote 157והאלקים מלכי מקדם פועל ישועות בקרב הארץ . שהקדים לי שכר פעולתו. עד שלא נבראתי . כיצד גן עדן נברא בשלישי בשבת ואדם בששי . הווי שהקדים לי שכר פעולתו . עד שלא נבראתי . וכן הוא אומר הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו . כלומר שהקדים שכרו של אדם עד
שלא עשה הפעולה . הואיל והקביל ברא את השמים וכל צבאם . הארץ וכל אשר עליה . הימים וכל אשר בהם . כענין שנאמר בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ . א"כ צריכין אנו להאמין . שהוא לבדו ברא את העולם בחכמתו וברצונו . ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית . כענין שנאמר אתה הוא ד' לבדיך . אתה עשית את השמים שמי השמים וכל צבאם הארץ וכל אשר עליה . הימים וכל אשר בהם ואתה מחיה את כולם וצבא השמים לך משתחוים ואין אלקים אחר זולתו . כענין שנאמר אתם עדי נאום ד' ועבדי אשר בחרתי למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא . לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהי'. ואומר למען תדעו ממזרח שמש וממערב כי אפס בלעדי אני ד' ואין עוד . יוצר אור ובורא חושךעושה שלום ובורא רע אני ד' עושה כל אלה . וכן הוא אומר כה אמר ד' גואלך ויוצרך מבטן אנוכי האל עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי . ואמרו חכמים באגדה . מי אתי כתוב שלא תאמר מיכאל מותח מכאן וגבריאל מכאן שעדיין לא נבראו המלאכים . לכך
עמ' 46
כתוב מאתי כלומר מי הוא שותף עמי במעשה בראשית והלא לא נבראו המלאכים עדיין:
לכן צריכין אנו להאמין ולעמוד על הודאי כי אלקים זה אשר ברא הכל הוא אחד ושמו אחד . כענין שנאמר שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד . והשמיעה הזאת היא קבלת הלב שנכוון בלבנו . ונקבל בשכלינו . שהקב"ה נמצא תמיד . כלומר הי' והווה ויהי' הי' קודם שנברא העולם . והווה תמיד בעוד שהעולם מתקיים . ויהי' אחרי שישוב העולם לתוהו ובוהו. וכתוב אלקינו לומר שצריכין אנו לקבל עלינו את אלוהותו. ואחר כתוב אחד לומר שצריכין אנו להאמין שהוא
אחד ומיוחד . בכל מין יחוד בלא שיתרץ ובלא דמיון. ולא יצטרך אחר עמו ל… . וגם הוא אחד בלי שום הרכבה משום מעשה . ובלי שום גזירה . כי כל גזירותיו נגזרות וידועות וגלויות לפניו . ואין נמצא בעולם כאחדותו . וכן הזהירנו המקום בתורתו הקדושה שמחוייבים אנו לידע ולבחון בשכלינו את יחוד שמו ית' . כמו שנאמר וידעתם היום והשבות אל לבבך כי ד' הוא
האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד . וכן הוא אומר אתה הראית לדעת. כי ד' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד:
והוא ברוך הוא ראשון בלי ראשית וקדמון לא קדמו אחר . כמו שנאמר מעונה אלקי קדם . והוא ברוך הוא אחרון בלי אחרית וסוף . שנאמר אני ד' ראשון ואת אחרונים אני הוא . ואומר אני ראשון ואני אחרון ואין בלעדי מושיע והוא חי וקיים לעולמים ולנצח נצחים . ואין חקר ואין מספר לשנותיו . כענין שנאמר הן אל שגיא ולא נדע מספר שניו ולא חקר . ואומר ואתה הוא ושנותיך
עמ' 47
וצריכין אנו לידע ולהבין שאין לבורא יתברך לא גוף . ולא גשם ותמונה ולא שום דמות. כמו שנאמר קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתו קול . ועוד כתוב ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה . ורצה לומר בזה הזהרו במחשבותיכם ורעיוניכם . שלא תמשילוהו לבורא ית' לשום תבנית . ולא תדמוהו לשום דמות ודמיון. מפני שלא הרגשתם בחוש הראות . ומה דמות תערכו לו . והרבה מזה כתבתי לעיל . ע"כ צריך האיש הנולד להטריח נפשו ולהשתדל בכל מאמצי כחו לידע את בוראו מצד סימני מעשיו . ולא מצד הוייתו ועצם כבודו . כי מצד פעולותיו קרוב הוא מכל קרוב . ורחוק רחוק הוא מאוד מצד דמות עצם כבודו ועצמותו . מפני שאי אפשר למצוא ולדעת אותו בזה האופן מצד הוייתו . בלי ספק נמצא ונרגיש אותו מצד פעולותיו ואז יהי' קרוב לנו כאלו לא נפרד ממנו . וזה על דרך משל:
במי שטרח להשיג השמש מצד אורו נצוצו וזריחתו ושקיעתו ועלייתו וירידתו ונטיותו זה בודאי יעמוד על מצאותו . ומשתמש לאורו ונהנה מזיבו ומגיע אל הענין המבוקש ממנו . אבל מי שיטריח לחקור על מהותו ולמצאו מצד יגולו ומכווין בענין להביט אל עין השמש בלי ספק תכהינה עינו ויפסיד אורם ולא יהנה מאור השמש . וכל טרדתו לבטלה . וכן יקרה לנו כשנשתדל להשיג מצאות הבורא יתברך . מצד אותות פעולותיו וחכמתו ויכולתו בכל הברואים ונשכיל ונבין בענינו . אז יאיר שכליות בידיעתו ונשיג ממנו כל מה שיש בבת שכליות להשיג . אבל אם נטריד ונטריח שכליות להשיג הוויתו ועצם כבודו ולדמותו ולהמשילו במחשבותינו לשים גוף וגשם בעולם נפסיד שכלינו
עמ' 48
והכרתינו ולא נשיג בהם שום דבר . כמו שיקרה לזה שרוצה להביט אל עין השמש וזהרו כדי להשיג מהותו . ולכן צריכין אנו להזהר מאוד בענין זה ולזכרו חקירתינו על מצאות ד' ואחדותו ובקדמותו לדעת כי הוא יתברך איננו גוף ולא כח בגוף ואי אפשר להמשילו לשום דבר:
